ביס שהוא חוויה יוצאת דופן: כך שודרגה המנה הכי ישראלית שיש

וואה וואה ווי וואה
וואה וואה ווי וואה

חשיפה דרמטית: מבקר אוכל הרחוב שלנו לא אכל פלאפל מאז 2005. יש רק אדם אחד בעיר שהיה מסוגל לגרום לו לנסות מנה, וזה אותו פרופסור למדעי הרכבת הפיתה שגרם לו לאכול סביח לראשונה. התוצאה: פיתה מהונדסת לשלמות ומבקר המום ושבע

18 בנובמבר 2021

אני זוכר את הפעם האחרונה שאכלתי מנת פלאפל. זה היה ב-2005, אי שם בסיומה של ההתנתקות, אז הייתי חייל מורעב ועייף ששמח למראה הדוכן המאולתר שנפתח עבורנו בבסיס בתור צ'ופר על ששרדנו את התופת הפסיכולוגית הזו. זו היתה מנה מנחמת מאוד, גם אם לא טובה בשום צורה. אבל חשוב מכך, היא הייתה פלאפל בחינם ולא מסרבים לפלאפל בחינם. כשהוא בתשלום, לעומת זאת, תמיד הרגשתי הרבה יותר בנוח לוותר על התענוג. אני פשוט לא חושב שמנת פלאפל היא מזון ששווה את מחירו, גם כשמדובר באחת המנות הזולות בעיר.

מצטער חברים, אני יודע שפלאפל הוא סוגר הפינה המושלם, אבל קשה לי לעמוד מאחורי מנה של כלום בפיתה. שלא תבינו לא נכון, אין לי שום בעיה עם הכדורים המטוגנים עצמם. הם מתאבן נהדר, ממש כמו הפיתות המטוגנות האלו שמנשנשים לפני השווארמה, אבל אם מישהו יציע לי לשלם על פיתה במילוי טחינה, ירקות וחתיכות הפיתה המטוגנות האלה, אני לעולם לא אעדיף את זה על מנת שווארמה. למה לקנות פלאפל כשיש כל כך הרבה אופציות טעימות יותר?

לא רואים את זה בתמונה, אבל מנת פלאפל כזאת כבדה מזמן לא החזקנו. וואה וואה (צילום: מתן שרון)
לא רואים את זה בתמונה, אבל מנת פלאפל כזאת כבדה מזמן לא החזקנו. וואה וואה (צילום: מתן שרון)

ובכל זאת, יש אדם אחד שמסוגל לגרום לי לשלם על פלאפל, וזה מכיוון שהוא הצליח לעשות זאת גם עם סביח – אפי רז, הידוע יותר בתור אפי מסביח פרישמן, טשרניחובסקי וסביח 29, פופ-אפ קצר לימי הקורונה שלפני שנה בדיוק היה לסביח הראשון והיחיד שאכלתי בחיי. החווייה ההיא הייתה כל כך מיוחדת וטעימה עד שהיה לי ברור שאלך אחר אפי לכל מזון שרק יפנה. ועכשיו הקריאה לדגל הגיעה – אפי פתח דוכן פלאפל. בערך.

בלוקיישן הכבר מבוסס של הקיוסק בתחילת רוטשילד, זה שאכלס בעברו את סוסו אנד סאן ואת דוכן הדגים של ירדן ואושרי, תמצאו עכשיו את "וואה וואה", שיתוף הפעולה של אפי רז וליאור הדס (קפה אירופה) שמציע בדיוק שלוש מנות: חומוס בצלחת (25 ש"ח), שקשוקה (בצלחת או פיתה, 24 ש"ח) ומנת פלאפל (22 ש"ח). מינימליזם בפיתה. כלומר, לפחות בהיצע, כי ממה שאני מכיר את אפי שום דבר בתוך פיתה שלו לא מרגיש מינימליסטי, גם לא פלאפל, מנה שנולדה כדי שלא תהיו שבעים ממנה לעולם.

לקיוסק הגעתי בשעת אחר הצהריים, כך שלא זכיתי לפיתה הישר מידיו של אפי עצמו, אבל נראה שהוא הוריש לשותפו את הגישה הסבלנית לבניית פיתה מדוקדקת. זה אולי לא זמן ההמתנה המיתולוגי לסביח, אבל נראה שגם פה יפסלו די מהר במשחק המחשב המיתולוגי "מלך הפלאפל". מצד שני, בחיים האמיתיים, הסבלנות משתלמת בצורת פיתה מהונדסת לשלמות, בנויה שכבות שכבות של סלטים מסודרים במבנה סודי שמבוסס על אלגוריתם כדורים-סלטים-רטבים שידוע רק להם, אבל מורגש בכל ביס.

שקשוקה שהיא פצצת אוממי מטורפת. השקשוקה של וואה וואה (צילום: מתן שרון)
שקשוקה שהיא פצצת אוממי מטורפת. השקשוקה של וואה וואה (צילום: מתן שרון)

עם סיום העבודה הונחה בידי מנת הפלאפל הכבדה ביותר שהחזקתי. נכון, לא החזקתי יותר מדי בחיי, אבל ברור שזו מנה אחרת. מעבר לבנייה המדוקדקת, המשקל הנכבד והפיתה שאודתה קלות בסיר לפני פתיחתה, הביס הוא חוויה יוצאת דופן. כמו בכל פלאפל, גם פה תקבלו כדור פריך ולוהט בתוך תערובת סלטים ורטבים, אבל המפגש של המגוון הרחב של התוספות והירקות יחד עם הכדור מלא הטעם בהחלט משדרג אותה ומצייר חוויית טעמים ומרקמים עמוסה וצבעונית. 

מה בפיתה? פרוסות תפוח אדמה מטוגן שמתחבאות בין לבין, רצועות חציל הקטנות ששזורות פנימה ומוסיפות עוד גוון טעם לתערובת, כל רכיב מצטרף ליצירה הכוללת, עוד פיתה מושלמת במורשת של אפי. באופן מפתיע, לפחות עבורי, הפלאפל היה משביע. אני יודע, זה משפט שאמור להיות אוקסימורון, אבל אין מה להגיד, בהחלט הצליחו לשדרג פה את המנה הכי ישראלית.

ולא רק אותה: מנת השקשוקה בפיתה, שהוכנה באופן דומה למנת הפלאפל, היתה פצצת אוממי נפלאה ומנה כמעט מרדימה מרוב שהיא ממלאת. גם החומוס, סמיך, עשיר ומלא בכל טוב, היה טעים מאוד, אם כי במדרג המנות של המקום מקבל את מדליית הברונזה. לקינוח הזמנתי את האופציה היחידה של המקום, מלבי ביתי (12 ש"ח) שהיה סמיך ומתקתק במידה עם רוטב תות אמיתי, פי אלף יותר טוב מהמלבי הסטנדרטי של הרשתות. עדיין בסך הכל אכלתי מנת פלאפל (ושקשוקה וחומוס ומלבי), אבל זו היתה ממנות הפלאפל היחידות ששוות בעיניי את המחיר, וזה כבר דבר באמת מיוחד.

וואה וואה, הרצל 6, תל אביב, א'-ה' 10:30-17:30, ו' 10:30-16:00