למה כולם עפים עליהם? "זהו זה" פיצחה את קוד השעה המוזיקלי

יחסית לתקופה כל כך משמעותית ומטלטלת, ימי הקורונה לא סיפקו לנו מוזיקה תקופתית. זה מובן בהתחשב בקיפאון שנכפה על עולם התרבות, אבל גם שברון הלב על האמנים שתקועים ללא עבודה לא מפחית מהתחושה הרודפת הזו שחסר כאן משהו, איזה פזמון או המנון שיעשה מה שמוזיקה עושה הכי טוב – מאחדת. נכון, יש לנו שירי פרסומת של סטטיק ובן אל, שירי מחאה מוצלחים פחות או יותר והרדיו ממשיך להתאהב בשירי אהבה מיד טמפו סטייל הדבר הזה שעידן חביב עושה, אבל שום דבר לא מרגיש מתאים לכאן ועכשיו. שום דבר, חוץ מחמישה בני הגיל השלישי ששרים בהרמוניה נינוחה.

עם כל הכבוד למערכונים שלשמם חבורת "זהו זה" התאחדה, כולנו באנו עבור השירים. כ-20 שירים מאת חברי "זהו זה" בוצעו במהלך שידורי התוכנית המחודשת, עלו לדיגיטל והפכו לוויראליים ברמה שחייבה את כאן 11 להעלות את השירים לשירותי הסטרימינג. זה לא מקרי שהם הפכו ללהיט: זה בדיוק מה שעם ישראל צריך באמצע התקף חרדה שנמשך מאז חודש מרץ – מוזיקה מנחמת, מחבקת, מוכרת וחמימה, מוזיקה שאפשר לשיר ביחד ולהתרפק על נוסטלגיה מבלי להרגיש פתטיים. כמו פיינט בן אנד ג'ריז בערב של שברון לב, זה בסדר. מותר לנו, זו תקופה קשה לכולם.

בהתאם למסורת לילה גוב היקרה, החבורה מבצעת קאברים קלילים לשירים ישראליים אהובים – שירי יענקל'ה רוטבליט, יורם טהרלב ואהוד מנור. העיבודים המצוינים של המוזיקאי אמיר לקנר (הנה שני פרטי טריוויה עליו: הוא רק בן 32 והוא יוצר השיר 'היום יום חמישי') מספקים גווני מוזיקה רחבים שמתאימים כולם לאווירת הסופשבוע רגוע שכל כך נדרשת – ג'אז קליל, יאכט-רוק נעים, בוסה נובה, ראגיי וכל מה שהאוזן הישראלית כבר למדה לזהות כמוזיקת רדיו נעימה. בכל תקופה אחרת אווירת אמצע הדרך הזו הייתה עשויה להרגיש מנותקת, אבל בימי הקורונה המטורפים זה אולי הדבר הכי שפוי שקורה.

מתחת לכל הנעימות הזו מסתתרת חשיבה מעמיקה על העיבודים, התאמתם לשירה הפשוטה של להקת הגברים הזו ואפילו רכיב לא ממש נפוץ בגרסאות כיסוי – רלוונטיות. זה אמנם פחות מתבטא בעיבודים, אבל לגמרי עולה מתוך בחירת השירים המדוקדקת, שמצליחה לרתום שירים אהובים מבלי ליפול למוקשים הצפויים. "זרעי קיץ" מקבל ניצוץ אלה פיצג'רלדי, "שמש שמש" הופך לשיר קאנטרי רך, העיבוד של "שיר נבואי קוסמי עליז" מעולם לא נשמע כל כך סטילי דן ו"ילדותי השנייה" מרגיש כמו הגרסה שהפרברים מעולם לא הקליטו. האווירה היא על זמנית, כאילו הגרסאות האלה תמיד היו כאן, פשוט לא זכרנו אותן.

קשה לומר שחמישיית "זהו זה" מורכבת מהזמרים הכי טובים, אבל דווקא בזה מסתתר הקסם שלהם. הגיל כבר ניכר בקולם, במיוחד אצל זמר יוצא דופן כמו גידי גוב, ורובם יותר שחקנים ששרים מאשר זמרים של ממש. אבל שילוב הקולות השונים שלהם, הכימיה הטבעית והכנות הפשוטה שבביצועים הופכים אותם ליותר משירים מקצועיים. זה שיר אמיתי. אפשר לשמוע מבין הצלילים את הרצון שלהם להופיע, את האהבה שלהם למוזיקה והבמה, את הרצון להביא משהו נעים לקהל מבלי להתעסק באגו או בתדמית. זה עשוי להישמע כמו געגוע לארץ ישראל היפה והטובה, אבל אני לא ממש סובל את "ארץ ישראל היפה והטובה" (היא מעולם לא הייתה יפה או טובה, פשוט ידעו להסתיר יותר טוב את הכיעור והרוע). זו פשוט ארץ ישראל הפשוטה.

את המאפיינים האלה אפשר לראות ברוב הביצועים, אבל כדי להבין טוב יותר ברמת המאקרו מה כל כך עובד שם צריך רגע לפרק במיקרו את אחד הקאברים היותר מעניינים שלהם, "מיליונים" של אתי אנקרי. זה שיר מורכב במיוחד לביצוע מוצלח: המילים אומרות יאוש, העיבוד מראה תקוה והשירה נעה ביניהם בעדינות. גרסת "זהו זה" נפתחת עם יוקללי שמרפרר לגרסתו של ישראל קמקוויוואולה ל"Somewhere over the Rainbow", (אם אתם מפקפקים פשוט הביטו במה שמוקרן מאחוריהם בפתיחת הביצוע), לפני שהיא מערבבת אותו עם עיבוד הרגאיי הפשטני של המקור. הקולות הלאים של החמישיה מזגזגים ביניהם, כל אחד לוקח את קדמת הבמה בזמן שהאחרים מספקים ליווי הרמוני סוחף, מושר באופן כל כך פשוט עד שאי אפשר שלא להצטרף אליהם בפזמון.

הביחדנס הזה הוא מה שמספק את הרכיב הסודי הנוסף לשיר. הוא מה שהופך אותו משיר יאוש עם קומץ תקוה לשיר תקווה שעולה מתוך הייאוש. זה כמעט אמורפי, אבל הביצוע שלהם מלא חמלה. יש משהו כל כך אנושי באופן שבו הם שרים, ויחד עם ערבוב הקשת בענן ותמונות מגלי המחאות שצצו בעקבות הקורונה, הביצוע הכל כך רגיל הזה הופך לבלתי רגיל. כשחברי "זהו זה" שרים "יש כמוני מיליונים" זה באמת מרגיש כאילו יש מיליונים שחווים את התקופה הזו יחד, ושכולם יכולים למצוא שיר נחמה אצל חמשת בני הגיל השלישי שהם ממש רק במקרה זהו זה, ולא אחרת.