"זה רק סוף העולם" מעורר תגובות נלהבות ותוקפניות גם יחד

סרטו השישי של הפנומן הקנדי בן ה־28, קסוויה דולאן, יצא מפסטיבל קאן 2016 עם ביקורות שליליות ועם הפרס הגדול של חבר השופטים (שנחשב לפרס השני בחשיבותו בפסטיבל). מאוחר יותר קנדה בחרה בו לייצג אותה באוסקר, והסרט התברג בתשיעיית הכמעט מועמדים. אז מה יש בו שמעורר תגובות נלהבות ותוקפניות גם יחד? נראה שקשה להישאר אדיש לדולאן, האיש והקולנוען.

זה הסרט השני שדולאן ("מאמי") לא כתב בעצמו, והראשון שבו נפרד משחקניו הקנדיים וליהק אותו על טוהרת כוכבים צרפתים. המחזה מאת ז'אן לוק לגרס המנוח מספר על מחזאי רב מוניטין בן 34 (גספר אוליאל) ששב לבקר את בני משפחתו בכפר אחרי היעדרות של 12 שנים, כדי לספר להם שהוא גוסס. אמו (נטלי ביי) ואחותו הצעירה שבעצם לא מכירה אותו (לאה סיידו מ"ספקטר") נרגשות לראותו, אחיו הבכור (ונסן קאסל) מפנה לו את גבו בזעם, ואשתו המתוקה והלא קוהרנטית (מריון קוטיאר) מנסה לחבר ביניהם.

דולאן מביים באינטנסיביות גבוהה סרט קלאוסטרופובי עם תאורה צבעונית, דימויים של זמן חולף והבלחות של פלשבקים אילמים מלווים בשירי הפופ. רוב הסרט מצולם בתקריבים שמבודדים את הדמויות זו מזו, ומעצימים את סערת הרגשות ואת התחושה שכל אחד לכוד בעולמו. זאת בחירה סגנונית שיכולה להעיק, אך היא נתמכת על ידי הופעות משובחות מקיר לקיר. בהתחלה הווליום המוגזם של האם המאופרת יתר על המידה מאיים להפוך לבלתי נסבל, אך בהמשך היא מנמיכה את הטון ומסבירה למחזאי המהולל דברים שהוא לא מבין לבד. הדיאלוגים מציעים ניתוח מדויק של הדינמיקה המשפחתית הטעונה, והבעיה העיקרית של הסרט היא שדווקא הגיבור המקמץ במילים הוא הדמות הכי פחות מוגדרת, והצופים, כמו אחיו ואחותו, אינם זוכים להכירו. קאסל מעורר הזדהות בתפקיד האח האגרסיבי יותר מאשר אוליאל נושא הסוד, שהריחוק שלו מתפענח כהתנשאות, והעמימות הזאת יוצרת חלל רגשי בלב הדרמה הדחוסה הזאת.

סרט על: מחזאי שב הביתה אחרי היעדרות ארוכה לספר לבני משפחתו שהוא חולה במחלה סופנית

ללכת? כן. ההופעות המצוינות והסגנון העז מצדיקים את הצפייה