זולנדר 2: הדבר הכי עצוב בעולם זה קומדיה לא מצחיקה

ג'סטין ביבר, סטינג, כריסטינה הנדריקס, קיפר סתרלנד, סוזן בויל, סוזן סרנדון (בקריצה ל"מופע האימים של רוקי"), ג'ון מלקוביץ' (בפרודיה על "שתיקת הכבשים") – ב"זולנדר 2" יש יותר הופעות אורח מאשר בטקס האוסקר. קייטי פרי, ווילי נלסון, מיקה, ג'ו ג'ונאס, אם.סי. האמר, לני קרביץ – רובם מופיעים בתפקידי עצמם, ונראים על המסך שניות ספורות בלבד. אם תתרכזו לרגע בפופקורן תפספסו אותם. נעמי קמפבל, קייט מוס, אנה ווינטור, טומי הילפיגר, וולנטינו, מרק ג'ייקובס – נדמה שיותר זמן הוקדש לשיחות הטלפון לכל אותם כוכבי אורח שנענו לקריאה מאשר לכתיבת התסריט, וריבוי הקביים שהסרט נשען עליהם רק מדגיש את העובדה שאיבריו הולחמו זה לזה באופן רעוע והוא מתרסק על המסך בקול נפיחה חלולה.

למרות השמועות המדאיגות מחו"ל באתי לסרט מלאה רצון טוב. הקומדיה המקורית שיצאה למסכים ב-2001, שבועיים אחרי 9/11 (מועד אומלל שתרם לכישלונה היחסי בקופות), ניחנה ברוח שטות מדבקת. היה משהו חינני בקלולסיות של הדוגמנים הנרקיסיסטים, החלולים והבורים עד אימה בגילומם של בן סטילר, אוון ווילסון וגם כמה צ'וצ'ונים אמיתיים (בהם אלכס סקרסגארד שבע שנים לפני "דם אמיתי"), והחיבור האבסורדי בינם לבין מזימה לרצוח את ראש ממשלת מלזיה שהכריז מלחמה על העסקת ילדים הניב ניצוצות סאטיריים. בחלוף הזמן הסרט רכש מספיק אהדה כדי שגם אופנאי הצמרת שהוזכרו למעלה יתייצבו לצחוק על עצמם בסרט ההמשך. אבל "זולנדר 2" הוא קקופוניה של בדיחות ממוחזרות שאינן נבנות כראוי, ובמקום קליל ושטותי הוא נחווה כנפוח וכבד. אפילו מה שככל הנראה נתפס כהיילייט של הסרט (הנחה המבוססת על כך שהסצנה כלולה בטריילר כמעט בשלמותה) – הופעת האורח של בנדיקט קמברבץ' כדוגמן על-מיני בעל חזות חייזרית – מתקשה לעורר חיוך.

דרק והנזל שפרשו מדוגמנות מוזמנים לרומא, להשתתף בתצוגת אופנה של אלכסניה אייטוז (כריסטן וויג בלתי מזוהה תחת איפור שמדמה אותה לזקנה שעברה שלל ניתוחים פלסטיים, והיא כמעט מצחיקה). בהגיעם לשם הם מגויסים על ידי חוקרת האופנה של האינטרפול (פנלופה קרוז) לעזור לה לפענח סדרת רציחות של כוכבי פופ. כשדרק ג'וניור (סיירוס ארנולד בן ה-13 מגלם את הדמות היחידה בסרט שמעוררת סימפטיה) נחטף על ידי איל האופנה מוגטו (וויל פרל), דרק מתחיל להבין שהסתבך בקונספירציה עתיקת יומין ששורשיה בסיפור הבריאה. אם העיסוק הקליל בנושא הרציני של העסקת ילדים העניק לסרט הקודם נימה של טירוף מענג, הפעם האספירציות התנ"כיות מכבידות עליו והסרט לא ממריא. נו טוב, היתה בדיחה אחת עם ערכות לבדיקת הריון שדי הצחיקה אותי בטשטוש המגדרי שלה, אבל האפקט העיקרי של "זולנדר 2" היה שהוא עורר בי הערכה מחודשת ל"גרימסבי" המאכזב, שבכל זאת יש בו כמה בדיחות שנונות.

השורה התחתונה: אין דבר יותר מיותר מקומדיה שטותית לא מצחיקה