"חברים לחיים": בימוי מאכזב ודינמיקה שלא קנינו לרגע

ב-1970 יצא לאור ספרו הראשון של דריל פוניקסן, "The Last Detail" (המשימה האחרונה), על שני מלחים משופשפים בצבא האמריקאי שמוטל עליהם ללוות מלח צעיר ונאיבי לכלא. ב-1973 הספר עובד לסרט אהוב ומוערך בכיכובם של ג'ק ניקולסון, אוטיס יאנג ורנדי קווייד, שזכה בעברית לשם השגוי "הפרט האחרון". פוניקסן המשיך וכתב ספרים רבים, אך זה הראשון נותר המפורסם שבהם. אז ב-2005 הוא פרסם ספר המשך, השב ומאחד את שלושת הגיבורים ומוציאם למסע ברכבת, כמו זה שעשו 34 שנים לפני כן.

בבואו לעבד את הספר למסך, ריצ'ארד לינקלייטר החליט לוותר על הקשר הישיר לסרט הראשון, וביחד עם הסופר שינה מעט את ההיסטוריה של הדמויות (ואת שמותיהן), אף ששמר על מאפייני האישיות שלהן. וזאת אולי ההפתעה היחידה שהוא מספק לנו, כי דווקא מהאיש שיצר שני סרטי המשך ל"לפני הזריחה" וצילם את "התבגרות" על פני 11 שנה, היינו מצפים לקפוץ על ההזדמנות ללהק את ניקולסון וקווייד (יאנג נפטר ב-2001), ולבחון איתם מה קרה לדמויותיהם.

במקום זאת "חברים לחיים", המתרחש ב-2003, מספר על שלושה חיילים לשעבר ששירתו יחדיו בווייטנאם, ומעשה חסר האחריות של שניים מהם גרם לכך שהשלישי ישב בכלא. עכשיו הוא שב וצץ בחייהם ומבקש שיבואו איתו לאסוף את גופת בנו שנהרג במלחמה בעיראק ולהביאו לקבורה, והשלושה יוצאים למסע צפונה.

בניגוד לחיפושים התדירים אחר תבניות סיפוריות ייחודיות שאפיינו רבים מסרטיו הקודמים של לינקלייטר, "חברים לחיים" ניחן במבנה קלאסי ודווקא הוא אינו מתגבש מבחינה דרמתית. בעקבות אותו חטא קדום בווייטנאם, סאל (בריאן קרנסטון ממשיך ללעוס את המסטיק של ניקולסון מהסרט הראשון) הפך לשתיין ופתח בר, ואילו ריצ'ארד (לורנס פישברן, ששירת בווייטנאם ב"אפוקליפסה עכשיו") חזר בתשובה והפך לכומר שמדקלם קלישאות על העולם הבא. לארי (סטיב קארל) הוא עדיין אותו בחור שקט ועדין נפש שהכירו.

הניגודים הבולטים בין השלושה אמורים להטעין את המסע במתח דרמתי ומוסרי וגם בהומור – כמו בסצנה חורקת שבה הם רוכשים לראשונה בחייהם טלפונים ניידים. אבל שלושת השחקנים (בעיקר קרנסטון, שהנטייה שלו לאובר אקטינג בולטת כאן) אינם מצליחים למלא את הקונטורים של דמויותיהם בתוכן משכנע והדינמיקה ביניהם אנמית – לרגע לא האמנתי שהם היו פעם חיילים ששירתו יחדיו.

לינקלייטר תמיד מילא את סרטיו בשיחות פילוסופיות על שלל נושאים בגבהים ובטווחים שונים. בטובים שבהם השיחות המשתרגות תורמות לעיצוב הדמויות והיחסים ביניהן, כשהדברים היותר מעניינים נרמזים בין השורות. הפעם הדיונים סביב שאלות של ג'ינגואיזם אמריקאי, גבורה והקרבה עצמית למען הגנה על המדינה נשמעים חלולים וקלישאתיים למדי. כתוצאה מכך, הזרימה של הסרט לקויה, ונחווית כסדרה של סצנות בימתיות שנתפרו בחוט מכלב והועברו למסך בידי במאי מתחיל.

ואז, אחרי שעתיים של תהיות רפות, בסוף הדרך הסרט בוחר בפטריוטיות על כל סמליה החיצוניים – דגלים, מדים זוהרים וכל השאר. זה מגיע לשיא עם מכתב שמוקרא בפסקול – מניפולציה דרמתית ואידיאולוגית גסה, משום שאין הצדקה עלילתית לכך שהמכתב לא נחשף קודם לכן. לכן עדיפים בעיניי סרטי מלחמה פטריוטיים ללא בושה כמו "12 לוחמים", על פני המסע המהורהר והשטחי הזה שמגיע לאותה מסקנה רק עם גיטרה שקטה במקום חצוצרות.

סרט על: שלושה חברים ששירתו יחד בווייטנאם יוצאים ללוות את ארון הקבורה של בנו של אחד מהם

ללכת? לא. עדיף לחזור לסרט היפה מ-1973