למה אין מרכז נורמלי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית בתל אביב?

למה לא התלוננתי: המודעות לאלימות מינית והשלכותיה מעולם לא הייתה גבוהה יותר. אבל גם בישראל של 2018, אחד הדברים הבסיסיים ביותר עבור הנפגעות עצמן הוא בגדר תעלומה. לשאלה "מה אני אמורה לעשות אם הרגע הותקפתי או נאנסתי?" יש תשובה, אבל רוב הנשים בארץ בכלל ובתל אביב בפרט לא מכירות אותה. רובן לא בהכרח יודעות היכן יעניקו להן טיפול מקצועי, הגון ורגיש למצבן הרעוע והפגיע ומה הזכויות שלהן בתוך טיפול כזה. החל משנת 2000 קיימים בארץ חמישה חדרים אקוטיים – מרכזים בתוך בתי החולים שאליהם אמורים להתנקז כל גורמי הטיפול שנפגעת צריכה. אולם, אם מישהי בתל אביב תעבור תקיפה מינית שמחייבת טיפול רפואי דחוף, תעשה את המתבקש ותגיע לבית החולים איכילוב בעיר, היא לא תוכל לקבל את המענה המיטבי שלו היא זקוקה.

>> הפרקליטות אסרה על לפ דאנס במועדוני חשפנות, שום דבר לא השתנה בפועל

בתוך החדרים האלה נמצאים, או לפחות אמורים להימצא, כל הגורמים המעורבים בטיפול המאוד מורכב בנפגעת. "יש לתת תחילה מענה פיזי. מלבד זאת צריך לערוך בדיקה פתולוגית, ממש כמו שאנחנו רואים ב'CSI' בטלוויזיה – לתעד את הפציעות, את הנשיכות, לקחת דגימות של זרע, שיער, רוק, דם ואף קיא. יש מקרים שבהם התוקף מקיא וגם את זה צריך לדגום", מתארת יעל שרר, פעילה חברתית שמלווה בשנים האחרונות נפגעות תקיפה מינית ואונס בשלבי הטיפול בחדרים האקוטיים. לפי משרד הבריאות, כל מטופלת שמגיעה לחדר האקוטי זכאית גם לליווי צמוד של עובדת סוציאלית כדי להעריך המשך מתן מענה נפשי, טיפול למניעת היריון, טיפול תרופתי במידת הצורך למניעת הידבקות במחלות מין ובדיקות שתן ודם לגילוי סמים ואלכוהול.

"ברגע שמישהי מגיעה לקבל טיפול, אחרי שהיא פצועה כתוצאה מהתקיפה שעברה ועושה את הדבר הסביר שהוא להגיע לאיכילוב, שייתכן שהוא מרחק הליכה מאיפה שהיא נמצאת, יתברר לה שהיא לא יכולה לקבל שם טיפול", אומרת שרר. "לפני שהחדרים האלה הוקמו, כל מי שהייתה זקוקה ל'ערכת אונס', או במילים יפות יותר לבדיקה, הופנתה למכון לרפואה משפטית. בעצם זה אומר שהכניסו נשים, אחרי שהן נאנסו, לאותו מקום שאליו הכניסו גופות לבדיקות פתולוגיות. אחרי שהבינו שזה לא מקום נעים בשום צורה לטיפול כזה, החליטו להקים יחידה חיצונית והיא נפתחה בבית החולים וולפסון בחולון. ארבעת החדרים הנוספים נמצאים בטבריה, בחיפה, בירושלים ובבאר שבע. בתל אביב אין".

"חדר אקןטי בעיר הבילויים של ישראל זה קריטי". (צילום: Shuttertsock)

"למה שמישהי בתל אביב תחשוב לנסוע לחולון? זה לא אינסטינקטיבי", אומרת שרר, ואת העמדה הזו מבטאת גם אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "מן הסתם בתל אביב צריך להיות חדר כזה. חדר אקוטי בעיר הבילויים של ישראל, שיש בה מועדונים וברים שאלה מקומות מועדים – זה קריטי. צריך שזה יהיה קרוב. החדר בוולפסון אמנם לא רחוק מאוד, אבל הוא הרבה פחות נגיש". שרר מציינת ש"החדר בוולפסון משרת את אזור 03, כולל תל אביב וגוש דן, את אזור 09 לאחר שהחדר בבית החולים לניאדו בנתניה נסגר, וגם חלקים מאזור חיוג 08. זה החדר היחיד בארץ שמטפל באוכלוסייה כל כך גדולה, כמעט פי שלושה מכל שאר החדרים". תשובת משרד הבריאות לשאלה מדוע אין חדר אקוטי בתל אביב מסתכמת במשפט "קיים חדר אקוטי בבית החולים וולפסון", והוא מציין שהוא פועל להקמת מרכז נוסף באזור השרון. באיכילוב מציינים ש"המרכז הרפואי תל אביב ישמח לפתוח בעתיד מרכז גם בתחומו במקרה שיקבל לכך את אישור משרד הבריאות ותמיכתו".

נהלים מעורפלים

אם נפגעת מגיעה לבית החולים איכילוב לאחר תקיפה או אונס, היא מופנית לבית החולים וולפסון אם היא רוצה בכך, אבל בזאת לא מסתיים חוסר הנוחות. לטענת שרר, ישנם לא מעט דיווחים על בעיות סודיות באיכילוב, בדיוק מפני שאין בו חדר אקוטי. "כל ניסיון להעביר את הנפגעת מאיכילוב לוולפסון נעשה הרבה פעמים בפומבי, בתחנת האחיות או מאחורי וילון כשליד האישה שוכב מטופל אחר שמאזין לכל. הנהלים מאוד מעורפלים. אחרי שאישה מקבלת הפניית המשך לוולפסון היא לא יודעת איך לקחת את עצמה לשם, אם אמורים לקחת אותה באמבולנס, ומי משלם על זה". מאיכילוב נמסר: "בית החולים עושה כמיטב יכולתו על מנת לשמור על פרטיותה של כל נפגעת בהתאם לתנאים הקיימים במחלקה לרפואה דחופה שלנו. מובן שהתנאים בוולפסון מתאימים יותר שכן שם יש חדר נפרד".

ד"ר ג'וליה ברדה, מנהלת החדר האקוטי בוולפסון, שמוכר גם כ"חדר 4", מציגה את התמונה מהעיניים שלה. "המרכז שלנו הקים את כל המודל הזה, שמטרתו לחסוך למטופלת לעבור מתחנה לתחנה ובעצם לרכז את כל התהליך במקום אחד. כל שאר המרכזים בארץ הוקמו על סמך המודל שלנו. אנחנו עומדים בקשר רציף עם בית החולים איכילוב וזה עובד טוב כבר הרבה שנים. מגיעים אלינו כל הזמן מקרים מבתי חולים אחרים, זו מערכת משומנת. אין מצב שתגיע נפגעת שתרצה להיבדק ולא תגיע לכאן, אין דבר כזה".

למרות דבריה של ברדה ונוסף להם, סוגיית המודעות לחדרים האלה היא בעיה בפני עצמה. "נפגעת שזה הרגע הותקפה מינית לא תדע לחפש בגוגל חדר אקוטי. נשים וגברים כאחד כלל לא מודעים לכך שהשירות הזה קיים, אין לזה אבא ואימא", אומרת סוליציאנו על סמך המקרים שבהם היא נתקלת במהלך העבודה השוטפת באיגוד. "אפילו שזו מגפה חברתית של ממש, שום גורם לא קם והחליט מה יש, מה אין, מה צריך ואיך מדינת ישראל מצליחה לספק שירותים לעשרות אם לא למאות אלפי נפגעות ונפגעים. גם אם בחורה מגיעה לבית החולים היא לרוב לא תכיר את המושג הזה, ושמענו על מקרים שבהם גם הרופאים לא ידעו להפנות אותה למקום הנכון. ניקח לדוגמה את התפרצות החצבת עכשיו. יש מי שדואג לזה – התקשורת והממשלה מתגייסות. הנשים שנפגעות לא יכולות להתאגד, כל אחת מתמודדת עם הסבל שלה לבד".

#metoo (צילום: Shutterstock)

ד"ר ברדה טוענת מנגד כי לא משנה לאן הנפגעת פונה – אם מדובר במיון בית החולים, במשטרה או במרכזי הסיוע – היא מופנית לחדר האקוטי. "הגופים האלה יודעים ומכירים אותנו, אנחנו עושים מפגשים תקופתיים עם הגורמים, גם עם המשטרות המקומיות. המודל הזה קיים בהרבה מאוד מקומות בעולם". משרד הבריאות מוסיף: "מידע על השירות יוכנס בקרוב לאתר המשרד, ומתקיימת בימים אלה חשיבה כיצד להעלות את מודעות הציבור לנושא".

אחד הגורמים הקריטיים בחדרים האקוטיים הוא משטרת ישראל. כל נפגעת רשאית לעבור בדיקה של ראיות פורנזיות, ואם תבחר בכך – להגיש תלונה למשטרה במקום. אולם שרר אומרת שגם בתחום הזה ישנן בעיות. "בעבר היו מגיעים מתנדבים או שוטרים שלא מוכשרים לכך, מה שהיה גורם לבעיות וללחץ. אני יודעת שחלה התקדמות בנושא, אבל אני עדיין לא יכולה להגיד בפה מלא שהמשטרה עושה כל מה שהיא יכולה. לשלוח מתנדב כדי לטפל במישהי שנפגעה מאונס זה שונה מאוד מלשלוח חוקר שמתמחה בעברות מין".

במשטרת ישראל מציינים כי "במשטרה קיים נוהל 'הטיפול המשטרתי בנפגעת עברות מין' המתווה את דרכי הטיפול המשטרתי והגעתה של נפגעת עבירות מין לבדיקה בחדרים האקוטיים תוך הקפדה על ערכי כבוד האדם. את הנפגע/ת מלווה שוטר בן מינו של הנפגע, תוך הקפדה על שמירת פרטיותו בבית החולים. אנחנו עושים הכל כדי להגיע לחקר האמת".