חולה 74 על הקו: סלבית (ולסבית) הקורונה הראשונה מסכמת שנה
זוכרים כשרק החלה המגיפה והיו חקירות אפידמיולוגיות וחולה מס' 74? ובכן, חולה מס' 74 זוכרת היטב וכותבת לנו טור מסכם: הבידוד בבית החולים בכור מחצבתה פתח תקווה, המעבר למלון (והחיבור לקצינים שסייעו להבריח יין), הבריחה לחו"ל (והפרידה מבת הזוג) והסיום האופטימי
ביקשו ממני בטיים-אאוט לסכם שנת קורונה. אני בכלל לא תופסת שעברה שנה. הכל מרגיש טרי, ומלווה בצמרמורת וחרדה קלה. באותה נשימה זה גם גורם לי לצחוק ולחייך. הכל (עדיין) ממש, ממש מוזר.
חזרנו ממדריד ב-3.2 בשנה שעברה. בת זוג שלי גרה בשוויץ וזו היתה הפעם הראשונה שלא חזרתי איתה אליה הביתה כי אמרתי שאין מצב שלא אחזור לארץ להצביע (פראיירית). באותו ערב כבר הייתי בבית אריאלה (הבר, לא הספרייה) מתחבקת עם כל העיר בערך.
יומיים אחרי הודיעו שמי שחזר ממדריד צריך להיכנס לבידוד. גם התחלתי להרגיש משהו בגרון אבל הייתי בטוחה שזה קשור לאובר פארטיינג. או אולי זו הקשישה החולה שעלתה אתי לטיסה? או הסאבלט ששהה אצלי בדירה מברלין שהיה חולה? (אבל לקח כדורים והלך לפאג, בכל זאת). היו שם לא מעט אפשרויות, ואף אחת לא ממש משנה. רבים שואלים אותי "איך נדבקת?", ולמען האמת זה לא ממש משנה כי זה קרה.
בת הזוג ועוד חברות היו אמורות להגיע לבקר במאי, כי זה בטח יסתיים עוד חודש ונו, זה הכי בקטנה. או אז מודיעים על מגיפה עולמית, הגבולות נסגרים, טיסות מתבטלות. דמעות ותחושה של חוסר אונים וחוסר ידיעה מתי אוכל לראות אותה שוב.
אחרי בערך שבוע עלה לי החום ומד"א באו לעשות לי בדיקה. יומיים למחרת ירד החום, אבל אני לא מצליחה להריח כלום. איזה מיינדפאק. באותו ערב התקשרה אלי הרופאה הראשית של מחוז תל אביב והודיעה לי כמו בשעשועון: "יש לך קורונהההההה" טינג טינג טינג. "אה, ואגב, אנחנו באים לאסוף אותך עוד חצי שעה אז תארזי תיק לכמה ימים". כמה ימים? חודש? מה ההבדל. לוקחים אותי לבית החולים השרון בפתח תקווה (האם אני חוזרת למות בעיר הולדתי?) נכנסתי להתקף פאניקה ובכיתי בהיסטריה. למה ללכת? סבבה לי לבד בבית. ומה אעשה עם החתולה?
בזמן שהרופאה הלכה לבדוק מה אומרים על בע"ח, הודעתי לחברים שבאתי איתם במגע או מי למי שהצלחתי לזכור. כל העולם התקשר אלי בפאניקה. שואלים בקבוצות ווטסאפ של חברים אם עמדנו קרובות? פיזית: הרגשתי סבבה; נפשית זו היתה התחתית של התחתית (אבל נמצא סידור לחתולה). הפינוי נדחה לבוקר.
אמבולנס. הגזמות. 8,000 סיבובים בפתח תקווה עד שמוצאים חניה. סוגרים את הכביש. המתנה ארוכה מבלי שנותנים לי לצאת. בסוף רץ מישהו לאמבולנס ואומר: "אל תפרוק עד שהם לא מתמגנים". אחלה, טוב לדעת שאני בעצם חפץ. כשיצאנו והלכנו ברחבת בית החולים הורו לנו דרך רמקול ישן ללכת "ימינה, ימינה" או "שמאלה, שמאלה" או "לטונל היכנסו לטונל". לא מלחיץ בכלל. נכנסנו דרך מנהרה ושם חיכו דמויות ממוגנות מכף רגל ועד ראש. הנהג הגיש לי מזוודה, הסתכל עלי ואיחל בהצלחה. זה היה רגע אנושי מרגש שידעתי שלא אקבל מעתה הרבה ממנו, וצעקתי לעברו בראש: "אל תעזוב אותי!".
שתי דמויות הובילו אותי במסדרון הישר אל החדר הקפוא (15 מעלות. התיישבתי בקצה המיטה ובכיתי. הונח דף עם הוראות כיצד להתנהג ותפריט (שניצל טבעול, נמס בכוס), ועוד משהו על זה שאנחנו פה בצו מדינה. כשהעזתי לצאת לחצר מהחדר פתאום ראיתי מלא הודעות וצילומי מסך מאנשים שמתים לדעת מי זאת פאקינג חולה 74, "לסבית הקורונה הראשונה", לאחר שקראו על החקירה האפידמיולוגית שלי (זוכרים?). ואז החלטתי לעשות אאוטינג לעצמי והכל התפוצץ. מהר מאוד מצאו את המספר שלי ולא יכולתי להיות בטלפון בלי שיתקשרו לראיון. וכל מה שרציתי זה לדבר עם חברה שלי.
View this post on Instagram
ואז הגיעו הסטוריז והסרטונים. אולי יצא לכם לראות את חלקם. המסכים שדרכם תיקשרו איתנו עם הסאונד המוזר. מקלחות הכלא. סרטון הבריחה האגדי מבית החולים שלאחריו המשטרה התחננה שאוציא סרטון נוסף שאומר שזו רק דחקה. לא הבנתי מה הכוח של זה והמשכתי להעלות סרטונים כפי שאני מעלה שנים. כשהבנתי, הבאז שנוצר הציל אותי מלאבד את זה לחלוטין. זו האמת.
מצאתי מלא חומרים שלא העליתי כמו סרטון שבו אני בוכה מהתאורה הלבנה והרעש הבלתי פוסק של המוניטורים. קריינתי מעט ממיטב הרגעים: "זה כשאני מתעוררת, זה כשהולכת לישון". המצלמה והמסך עלי בכל שעה. ברקע: רעש הטלוויזיה הרגילה שתקועה על חדשות כל היום. סצינה קלאסית מבית משוגעים. והיו שם גם: הדשא הסינטטי, הכלים מפלסטיק, אווירת המלחמה הכללית. מה שכן, היה לי את מגרש המשחקים המושלם ונוכחתי בניסוי חברתי מטורף.
משם עברנו למלון שהפך למגרש משחקים חדש. מהשגחה רפואית לצבאית. מחלקת הקורונה כבר היתה קטנה ומשעממת מדי כנראה. כאן יש חוקים חדשים, ועדיין: גם זה כלוב שגורם לך להרגיש אפילו יותר מצורעת. הישגי הגדול שם הוא החיבור עם הקצינים הצה"ליים שסייעו לי להבריח יין וגם את הנייד החוצה לתיקון. זה היה מדהים. היה גם חבר ששלח לי יינות ושמפניירה, גם קרח הביאו לי (הקצינים) ואריאלה (לאנדה, מהבית) פרגנה בבייקון. ולהייטרים למיניהם שהזכירו שזו מגיפה ושאני חצופה עניתי: לקחו אותי לחודש בלי להגיד כלום. זה היה טראומתי ומלחיץ. התגובה האנושית היא לצחוק על המצב ולעשות מה שאפשר. זו אפילו חובתי.
המעבר למלון הביא גם חיכוכים חברתיים בין קבוצות שלא ממש הסתדרו. חרדים, חילונים, ערבים. גם ככה אף אחד לא רוצה להיות פה ומרגיש מנודה. אנשים לא יצאו מהחדרים כי נכנסו לדיכאון. היה גם ערב שבו מישהו ניסה לפרוץ לי לחדר אבל לא ראו מי זה במצלמות. כל יום נערכו בדיקות – מה שנראה לנו מוגזם. מה כבר יעזור? יודעים שאנחנו חולים. מרגישים את זה. חוסר הידיעה והעובדה שאין לנו שליטה על כלום חרפנה. שעות שבהן ניתן לצאת החוצה, שעות שלא. משחקים שהונחו לשימושנו התגלו לרוב כשבורים או עם חלקים חסרים. והנייד, הנייד כל הזמן מצלצל. חלק לא מבינים למה אני לא עונה? אבל כבר לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד.
אחרי חודש במלון קיבלתי את האור הירוק לחזור הביתה. "יש לך 3 שעות לאסוף את החפצים ולמצוא מישהו שייקח אותך הביתה", נמסר לי. זהו. זמן לחזור לשגרה ולתפקד כי כבר אין תירוצים. וגם זה קשה. איבדתי לקוחות (חלקם טענו שאני משחקת כל היום). לא הצלחתי להתרכז בעבודה הרגילה כי מה רגיל כאן? לא הצלחתי לצפות בסדרה או בסרט או לקרוא. כלום. למעשה, השימוש בפלטפורמות הסושיאל הפך לסוג של עבודה במשרה מלאה. וכמובן: הטלפונים וההודעות מהתקשורת. זה התחיל להיות יותר מדי.
View this post on Instagram
אני חושבת שהדבר הכי מטורף הוא כמה לא ידענו בהתחלה. היינו בחשיכה. אמנם גם היום אנחנו לא יודעים הכל, אבל זה רחוק מהדיסטופיה שאפיינה את תחילת הדרך. הניתוק שחוויתי באשפוז במחלקה ובמלון היה מדהים כי דמיינתי שהכל נעלם; שאנחנו חיים בתוך סרט פוסט אפוקליפטי ואנחנו האחרונים שנשארו.
כשיצאתי חוויתי טראומה שניה שבה צריך להתרגל למציאות שאני לא מכירה. אי אפשר לגעת? שמים מסיכות? כולם מפחדים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. סגר וחוקים חדשים. בקיצור, אכלתי כאפה רצינית. כל מה שרציתי מהרגע שהשתחררתי הא להגיע לחברה שלי בז'נבה. עד שהצלחתי לחמוק, לא היה לי דרכון אירופאי אלא רק מסמכים שמעידים שאושרה לי אזרחות פורטוגלית. בארץ זיהו אותי אז לא שאלו שאלות, ודרך קונקשנים מפוקפקים הצלחתי להגיע אליה. בסוף זה לא היה סיפור האהבה שדמיינתי ונפרדנו. כזאת אני, רומנטיקנית. הייתי בטוחה שזה הדבר הכי מרגש שיהיה – אז ריאליטי צ׳ק: זה לא.
View this post on Instagram
השנה נמשכה בטיולים ברחבי היבשת הישנה ולא הייתי מסוגלת לחזור. כמה שבועות שתכננתי הפכו לחודשים. ביקרתי במקומות מדהימים, פגשתי חברים והשתדלתי לברוח ממדינות שנכנסו לסגר. זה בא גם כתגובה לכך שלקחו כמה חודשים טובים עד שטראומת האשפוז קצת נרגעה וחזרתי לעצמי. הסיוטים אגב הפסיקו אחרי כשלושה חודשים. ותוסיפו על זה גם לב שבור.
באותה נשימה אציין שהמון דברים טובים נחתו עלי: עבודות מדהימות בלונדון ובכלל באירופה שלא האמנתי שאגיע אליהן, מיתגתי שתי חנויות בסלפרידג׳ס על אוקספורד, מסעדת 'שבור' של אסף גרניט שמיתגתי קיבלה כוכב מישלן, קיבלתי חשיפה מטורפת, הכרתי אנשים חדשים ומרגשים וצברתי מלא חברי אינסטוש – גם כאלה שמעולם לא פגשתי. אמנם לא החלפנו טלפונים אבל אנחנו מדברים חודשים באופן קבוע והכי פתוח, לפעמים יותר קל לי לדבר איתם מאשר עם החברים הרגילים שלי.
העוקבים שצברתי במהלך רגעי התהילה נשארו שזה די מדהים. אני גם ממשיכה לייצר תוכן. אמנם לא באותה תדירות כמו מהאשפוז (כי יש לי חיים עכשיו), אבל זה כיף. בסך הכל קיבלתי מתנה די גדולה. נכנסנו לפני שנה למציאות טרופה אבל יצאנו ממנה עם לא מעט דברים טובים. גם העיר שלנו הפכה שוב לכיפית, אנשים רובצים בחוץ והמקומות שוב נפתחים. ישנה תחושה מרעננת ולא רקובה. מעט קסם באוויר.