"חולי אהבה" מצליח איפה שסרטים אחרים מסוגו נכשלים

פעם, בשנות ה־60, על רקע ההתעוררות התנועה לזכויות האזרח, החלו לעשות באמריקה סרטים כמו "נחש מי בא לסעוד", על זוגות מעורבים ועל המשפחות הלבנות שמתקשות לקבל את בן הזוג השחור. אחר כך, בעידן הפוליטיקלי קורקט, כשיוצרים בני מיעוטים החלו גם הם ליצור קומדיות רומנטיות, למשל "החתונה היוונית שלי", התברר שזה לא סיפור חד כיווני, ושמשפחות המהגרים החדשים דבקות במסורות ישנות ולא תמיד ששות לקבל אל תוכן את האמריקאי הלבן.

"חולי אהבה", המבוסס על תסריט שכתבו קומייל ננג'יאני ("עמק הסיליקון") ובת זוגו אמילי ו' גורדון בהשראת סיפור חייהם האמיתי, מתחיל כמין קומדיית סמוסה טיפוסית, על קומייל (ננג'יאני בתפקיד עצמו), סטנדאפיסט ממוצא פקיסטני בשיקגו, שמתאהב באמילי הלבנה (זואי קזאן, נכדתו של המהגר היווני איליה קזאן, שהיה לבמאי עתיר אוסקרים), אך מסתיר אותה מהוריו שמצעידים לפניו מבחר כלות פוטנציאליות מארץ מולדתו. בין שני הנאהבים הנעימים יש כימיה מצוינת, ועל אף תהלוכת הכלות הלהוטות מדי הקומדיה האנתרופולוגית שסביבם מעודנת יחסית לקומדיות צרפתיות דומות, שזוכות להצלחה מפוקפקת במקומותינו.

אבל הכל, כולל העקיצות כלפי הפחד של אמריקאים לבנים מגברים כהי עור, נראה מוכר מדי.
הסרט מחליף מהלך כשאמילי נופלת למשכב וקומייל מוזעק לבית החולים, שם הוא פוגש לראשונה את הוריה (ריי רומנו והולי הנטר). בעוד הגיבורה הרומנטית שרויה בתרדמת, מערכת היחסים הלא פשוטה שמתפתחת בין החבר לשעבר לבין זוג ההורים הדואגים היא שהופכת את הסרט הזה להרבה יותר מרובד ומעניין מכפי שנראה בהתחלה. הנטר, נהדרת כתמיד, מעצבת דמות נוגעת ללב כאם השוצפת שאינה ממהרת לסלוח לבחור ששבר את לב בתה. הדינמיקה הזוגית בינה לבין רומנו, שהתפתח כשחקן מאז ימיו ב"כולם אוהבים את ריימונד", משכנעת מאוד, והשניים מביאים לסרט עצב אמיתי. בסופו של דבר, האופן שבו קומייל עצמו צומח כאדם מתוך מערכת היחסים הזו הוא מה שמעניק לסרט הסימפטי הזה את ייחודו.

על מה הסרט? מערכת היחסים בין בחור פקיסטני לבין הוריה הלבנים של בת זוגו לשעבר.
ללכת? כן. מתחיל נחמד ואז נעשה ממש טוב.