"חינוך מיני": ניצחון של נטפליקס על נזקי נטפליקס

למרות הכניעה לאמריקה ולפסטיש, "חינוך מיני" היא סדרה מגובשת ונועזת שאפשר ורצוי להקרין כבר מחר בחטיבות הביניים

מתוך "חינוך מיני"
מתוך "חינוך מיני"
16 בינואר 2019

משהו טוב קורה לטלוויזיה. משהו רע קורה לטלוויזיה. "חינוך מיני" ("Sex Education") של נטפליקס היא יציר כלאיים של שתי ההנחות האלה: ליברליזם וחופש מיני המשתלבים בתרבות הבינג' הזללנית. הפתיחה של הסדרה מבשרת הכל: "Mannish Boy" של מאדי ווטרס מתנגן – "אני גבר, אני אדם מבוגר", הוא שר ברקע של סצנת סקס עגומה בין נער שלא מצליח לגמור ומביע מעט מאוד עניין באקט, לבין נערה שלמדה תנוחות מאתרי פורנו ואין לה מושג קלוש מהו עונג. "חינוך מיני" לא מסתירה דבר ועושה לבני הנוער את מה ש"פה גדול" עשתה לפניה: מתייחסת לסקס בריגוש ובנונשלנט. בנטפליקס למדו מהקולנוע שהתייחסות קונסרבטיבית לאיברים האלה – זין, כוס – משרתת אך ורק את הבורות, השעמום והעוול. "חינוך מיני" היא תוצר של ההבנה הזאת, ואילו לא הייתה מרופדת בעלילת תיכון גנרית, היא יכלה לקבל את הגביע של IMDb.

החטא של "חינוך מיני" מתבטא בכניעה לאמריקה ולפסטיש. היא מתרחשת בעיירה באנגליה בזמן הווה – כלומר יש סמארטפונים וטכנולוגיה עכשווית – אבל היא מתעתעת בוויזואליות שלה. הסדרה מרפררת לתרבות הווינטג', לאאוטפיטים ולחפצים משנות ה-80, למוזיקה (הקיור, דיבו, בילי איידול וכו') ולעלילות תיכון נוסח "10 דברים שאני שונאת אצלך". הוויזואליה אמנם מוסיפה לה אפיל (בדומה ל"סוף הפאקינג עולם"), אבל ההיצמדות לשיח האמריקאי של סוף המאה ה-20 מוריד לה לא מעט נקודות. יש שם חנון, הומו, בריון, נערות ביצ'יות ומתבגרת יפה וחכמה להפליא ("קראתי את כל כתבי ג'יין אוסטין עד גיל 12"), שפועלת על הציר שבין מיזנתרופיה לפתיינות.

עוד כתבות מעניינות:
"משחקי הכס" עונה 8: כל מה שצריך לדעת
"בית הפרפורמנס": הצצה מפוספסת למחתרת הקווירית בניו יורק
איך הייתה נראית הטלוויזיה בלי "הסופרנוס"?

ההתחקות אחר אמריקה היא בנאלית ואפשר היה לדמיין שאחרי "סוף הפאקינג עולם" לא יהיה לה עוד מקום. זה אמנם לא מחסל אותה, אבל "חינוך מיני" הייתה יכולה להגיע לאולימפוס של סדרות הנוער בעזרת נאמנות גדולה יותר לתרבות ולמיקום הגיאוגרפי שלה. להוציא את העניין הזה, מדובר בסדרה מגובשת לחלוטין שנוגעת בנושאים מהותיים (לא רק לדור ה-Z): מחינוך מיני (מיקום הדגדגן), דרך זהות מינית ומגדרית ועד הפלות, סלאט שיימינג, אוננות ותסביכים מהפסיכואנליזה.

חוץ מקלוז-אפים נאים על איברי מין וחירות יוצאת דופן של הגוף והנפש, "חינוך מיני" מצטיינת בליהוק: הדמות הראשית, נער מעוכב מינית בשם אוטיס, מגולמת על ידי אסא באטרפילד ("הוגו") המצוין. את אמא שלו, פסיכולוגית קלינית ויועצת מינית, מגלמת ג'יליאן אנדרסון ("תיקים באפילה", "The Fall"), שמעולם לא זרחה כך בתפקיד טלוויזיוני בעבר. זה ממשיך עם שחקני משנה מצוינים: אמה מאקי, נקוטי גאטוויי ופטרישיה אליסון.

השינוי המהותי היחיד בעלילה הכל-אמריקאית הוא בעובדה ששני הנערים המרכזיים (באטרפילד ומאקי) פותחים קליניקה לייעוץ מיני בבית הספר. הפרקים, אם כן, נפתחים במעין אילוסטרציה לתסביכים המיניים של תיכוניסטים: מדימוי גוף לקוי ועד אימפוטנציה. אחד הנושאים שנעדרים מ"חינוך מיני" (וחבל) הוא א-מיניות, אבל זה משול לתוספת גבינה על האקסטרה גבינה.

מתוך "חינוך מיני"
מתוך "חינוך מיני"

סקס הוא ה-מקור לטראפיק. היוצרת האנונימית של "חינוך מיני", לורי נאן, יודעת את זה. היא (ונטפליקס) מודעת לכך שהיא פועלת בתוך המכרה של חברות כמו Pornhub ואתרי בידור זולים – אבל היא לא חוששת להצטייר כפורנוגרפיה. הסיבה לכך פשוטה: "חינוך מיני" היא לא פורנוגרפיה. להיפך, יש בה את כל האלמנטים החינוכיים שנעדרים תדיר משיעורי החינוך המיני הדכאנים של בתי הספר. למעשה, אפשר להקרין אותה כבר מחר בחטיבות הביניים.

"חינוך מיני" מרגשת כמו הנעורים, מחרידה (ויזואלית) כמו הנעורים, מעוררת כמו הנעורים ונועזת כמו הנעורים. זאת סדרה שמנצחת את השעמום והבורות, וזה – אם היה ספק – ניצחון גדול בעידן של אינפלציה טלוויזיונית. עכשיו רק שתיפטר מאמריקה.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד