חלולים בחלל: רשמים מחלל עבודה להשכרה בתל אביב
מה יכול לגרום לעובד עצמאי לצאת בבוקר מהטרנינג, לעבור למרחב עם בני אנוש נוספים ואפילו לשלם עבור הזכות לשבת מול הלפטופ שלו? שרון קנטור הזדמנה לחלל עבודה משותף
מה יכול לגרום לאדם שאינו שכיר לצאת בבוקר מהטרנינג, לעבור למרחב שבו מצויים בני אנוש נוספים ואפילו לשלם כסף עבור הזכות לשבת מול הלפטופ שלו? האם זה הצורך בשירותי פקס זמינים? אולי הטייסטרז צ'ויס במצב טרום־גושי? לא ולא. התשובה היא משמעת. גם קהילת השוטף פלוס 60 (המכונה באתר של מיזנטרופ "פרילנסרים, עצמאים וכותבים", כאילו מדובר בסקטורים נפרדים) צריכה את הנוגשׂ שלה, ויהא זה עיניו הבוחנות של האחר או התשלום השעתי. מי שעובד בבית מכיר את תחושת אובדן הקשר לעולם המלווה לכך, שטובה אולי לפרוזאיקונים, אבל די רעה לכל שאר שכירי העט.
למעשה, מרבית המתקבצים במרחבי העבודה המשותפים החדשים אכן עובדים אצל אותו מעסיק. הם אולי לא יודעים זאת או לא מודים בכך, אבל התחושה הנושבת משני עברי הזכוכית והפרופיל הבלגי, היא של מעין באזז, חוט חשמלי שלוחש: גוגלללל, יוטיובבבב, אפליקציההה בלתי נחוצצצצצצה, אני חלק מהקפיטליזם המאוחרררררר. זה קצת דוחה וקצת סקססססססי.
מרבית הוורקספייסים החדשים – לא כולם – משתמשים בז'רגון נדל"ני בתארם את יתרונותיהם: "פנינה חדשה ומעוצבת בלוקיישן הטוב ביותר בתל אביב", "חזית לשדרות רוטשילד", "האזור מושך אליו אמנים ומעצבים". כולם, למעט מיזנטרופ, מדגישים גם את נושא הקהילה, ה"קומיוניטי", אף שלא ברור בדיוק באיזו קהילתיות מדובר. הכוונה היא כנראה לקהילת העובדים בעולם החדש, קהילת המשרתים את האח הגדול באשר הוא. הספייסים החדשים מציעים גם ברז בירה, פופקורן, חיוכים ומינגלינג. את המניע והמנוע חושפת רשת WeWork, שיושבת בכל העולם וגם בדובנוב, עם הסלוגן: "To create a world where people make a life, not just a living". המנגנון דומה לזה שמנחה תאגידים גדולים לספק סביבה משרדית אולטימטיבית, כולל פעוטון וחדר כושר: טשטוש מושלם בין העבודה לחיים, כי העבודה היא חיים.
גמרתי!
לקראת הבחירות האחרונות זומנתי לישיבת קריאייטיב עם מלא אשכנזים ממושקפים אחרים לצרכים שמאלניים כלשהם. הישיבה נערכה באחד מחללי העבודה המשותפים המדוגמים. בהתחלה נפלתי מהכיסא המעוצב. שיו, אירופה! כאילו, כמו ברלין אבל עם עבודה. הכל היה כל כך יפה ועם עץ מלא וציפיות לכריות וצעצועי בדיל מהמאה ה־19 – עד שלא האמנתי למזלי הטוב ולמכנסיי המטונפים. לא ידעתי אם לכעוס על עצמי על היותי אדם מהוה וקמצן, או על הספה הנאה שהדגישה זאת מול העולם כולו. ככל תשוש נפש החלטתי לחשוף את רגשותיי אלו מול משתתפת אחרת, שנראתה לי דווקא H&M פרנדלי ובכלל בחורה עם ארנק. והפלא ופלא – היא הרגישה בדיוק אותו דבר.
המשכנו להתפעל מהעיצוב, מהמים עם הנענע ופלחי התפוז, מהפח האלגנטי המחליק על ציריו אל תוך הארון, עד שנדרשנו אשכרה לעבוד. האחראית עלינו הביאה עגבניות שרי – כי אנשים שעובדים בשביל המחר לא אוכלים בורקס – והניחה אותן בשתי קערות יפות, והקערות זרקו צבע משגע על שולחן סיעור המוחות. מקץ שעה נפתחה הדלת בחדר הישיבות, והאחראי על הקומה דרש במפגיע את הקערות. מתברר שהן לא לשימוש, ובפועל מצפים ממך לקחת כוס חד פעמית כמו במשרד מגעיל מהעולם הישן.
מעבר לחלון הזכוכית המפורזל פעלה חברת סטארט־אפ. באחד הרגעים המתים בישיבה החלטתי לבדוק מה הם עושים שם, החננות האלה. הקשתי בגוגל את השם שעיטר את הזכוכית וגיליתי שהם, סורפרייז, מפתחים איזו אפליקציה עם שם שובב שתאפשר לך לתקשר עם חבריך בכל זמן (לעזאזל, חייבים עוד אחת כזאת). גיליתי גם שהלוגו שלהם נראה כשלושה גברים מאוננים, כשידו של הימני מונפת מעלה כמכריזה: "גמרתי!".
אחרי שהראיתי אותו ליושבי השולחן וכולם צחקו נורא ולכסנו מבטים לועגים לכיוון המרחב הסמוך, קצת התעצבתי. כמה קרובים הם היו, ממש מעבר לזכוכית. הלוא אם הייתה פה איזו קומיוניטי, היינו אנחנו, חבורת הקריאייטיב המהוהה, ניגשים אל עכברי ההיי־טק ואומרים להם: "הלוגו שלכם פתטי והסלוגן שלכם גרוע, אבל מפני שאתם אספרגר לא יכולתם לראות את זה", והיינו מושיטים עזרה. אבל לא. הזכוכית אטומה, קומרדס.