אני יושבת באולפן הביתי שלי, מרפסת שירות שאני וערן הפכנו לאולפן, כמו שעשינו בכל דירה שעברנו אליה, וכמו שעשיתי בעצמי עוד לפני שהכרנו, עוד מהדירה הראשונה שעברתי אליה בתל אביב, ברחוב מרכז בעלי המלאכה כשהייתי בת 20.זר לא יבין את הדחיפות בלמקם את זוג המוניטורים, הסינתיסייזרים ועוד מגוון הציוד שהלך וגדל איתי עם השנים מדירה לדירה שעברתי אליה. המעברים הפכו מאתגרים במיוחד כשהתקליטים נכנסו למשוואה. להעביר תקליטים זה סיוט.
>>מצב נזיל: מי מרוויח מהיצירות, המשחקים והידיעות שדולפות אלינו?

הבחירה לעבוד בבית היא גם מטעמי נוחות, וגם מטעמים כלכליים, אבל לפני הכל זו בחירה מוזיקלית – "הום פרדוסד", או "בדרום פרדוסד", זה סאונד שאני עדיין לא מוכנה לוותר עליו, או שעדיין לא גיליתי סאונד אחר שישכנע אותי שיהיה טוב יותר למוזיקה שלי.זו הבחירה האינטימית, הקאוזית, והמפגש הכי פחות מפולטר (למרות כמויות הריברב ששפכתי שם) עם האוזניים שיקשיבו לה.

למה אני עושה הכל לבד? זו באמת שאלה. אולי זה כמו כשאני מבשלת, שאני יודעת שאני יכולה לקנות כמה דברים מהמעדניה לשים על השולחן ולסגור פינה, אבל זה אחרת כשאני מתפיחה את הבצק, כשאני מכינה לבד את העוגיות ושמה אותן בקופסה עם מדבקה של השם של האיש שיאכל אותן. זה אחרת כשזה פרום סקראצ׳. זה יותר מתוך הלב שלי, אל מי שאוכל. ומה הם החיים אם לא הזדמנויות לתת מעומק הלב שלנו משהו, דבר מה, לעולם?

אז ככה גם במוזיקה. יש אנשי מקצוע לכל דבר – אנשים שכותבים, אנשים שמלחינים, אנשים שמפיקים, אנשים שממקססים וממסטרים – אבל אני רוצה לעשות הכל. כי אני רוצה שזה יהיה הכי מתוך הלב שלי. גם אם הם טובים יותר ממני ברמה הטכנית, הם לא יודעים בדיוק באיזה טעם אני רוצה את הסנייר שלי. ואני כן יודעת.אני מודה שזה מפחיד לסמוך על עצמי ככה. אבל אני מרגישה שכבר לא יכולתי שלא לסמוך על עצמי, אחרי רצף של לא לסמוך על עצמי ולא להקשיב לעצמי, הגעתי לנקודת הפקת האלבום הזה מתוך – "מה שאני אומרת, הוא נכון!".עם הרבה הקשבה לאנשים אחרים, הרבה שיחות והתייעצות, אבל בסוף שמים יד הלב ויודעים: כן או לא.

יצירה, היא מעיין זורם כשנותנים לה. בבסיס שלה היא לא יודעת ביקורת, אנחנו שמים עליה ביקורת. אנחנו חוסמים אותה מלצאת החוצה כמו שהיא רוצה להיות.כשהייתי בת 16 עזבתי את התיכון והתחלתי ללמוד ברימון. כתבתי שירים באנגלית ובעברית מגיל 13 על הגיטרה והפסנתר, אבל הסאונד שלהם לא תאם את מה שאני רציתי –Portishead ,Justice, Cat Power, Blonde Redhead ועוד ועוד – את כולם שמעתי באוזניות ברחובות ירושלים, ולא הבנתי איך אני מגיעה לסאונד הזה.

ללמוד אבלטון בגיל 18 היה בשבילי הגשמת החלום הזה. אני זוכרת מה קרה כששמתי ריברב על הקול שלי בפעם הראשונה. הרגשתי שזה זה, הדבר הזה שחיפשתי כל כך הרבה.הרגשתי שגיליתי את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ומפעם לפעם בעזרת ניסוי, טעייה וטוטוריאלים ביוטיוב – הצלחתי להביא את מה שהיה לי בראש לתוכנה.השקעתי את כל הזמן שלי באבלטון וסינתזה, אבל גם בלמצוא שירים שישנו את החיים שלי. הייתי צריכה אותם כשהייתי צעירה יותר, והרגשות שלי היו לי חזקים מדי, והשירים נתנו מקום לרגש. כשהתחלתי ליצור את המוזיקה שלי, להפיק אותה לבד, כאלו כתבתי לעצמי את השירים האלה שהצילו לי את החיים.

אני יודעת שיש בחוץ עוד אנשים כמוני. היום ברוך ה׳ אני כבר בת שלושים – אני עדיין מרגישה דברים חזק, אבל פחות, הסערות שלי שקטות יותר, האמונה שלי חזקה יותר. אבל אני רוצה להאמין שהשירים שלי, שמבטאים את עוצמת הרגשות שסערתי כל כך, יהיו בית לאנשים שמרגישים חזק גם וצריכים להניח את הרגש שלהם איפשהו דחוף.לכתוב שירים שמחים ומשמחים זה ברכה לעולם, אבל לכתוב את השירים של הפצע שלך, ולתת אותם למישהו אחר שיוכל לנוח שם עם הפצע שלו, זה מגן דוד אדום של השירים.וזה "לזכור לאהוב" בשבילי. הוא נולד מתוך כאבים ופצעים, והוא ריפא אותי כשהייתי צריכה, ועכשיו הוא שם בשביל מי שצריך גם.
אם אתם האנשים האלה, או אם אהבתם את מה שקראתם כאן, בואו להופעת ההשקה שלי ב-24.9 במרץ 2.כאן מוצאים כרטיסים

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מוזיקאים ישראלים
• זיו בראשי