אני בן 42, יליד חרקוב שבאוקראינה, ומשורר מאז שאני זוכר את עצמי. למעשה, התחלתי לכתוב בגיל ארבע. אני לא זוכר רגע שבו החלטתי להיות משורר. המילים פשוט היו שם תמיד, חלק ממני, כמו נשימה. גדלתי בעיר שבה האמנות הייתה חלק בלתי נפרד מחיי – למדתי בבית ספר לאמנות, שרתי במקהלה כבר מגיל שש, ניגנתי, השתתפתי בתיאטרון, ובגיל ההתבגרות למדתי בסטודיו לשירה של המשורר איליה ריסנברג, אחד המשוררים החשובים והמוערכים באוקראינה, שהיה עבורי מורה אמיתי לשירה. בגיל 17 זכיתי בפסטיבל שירה בחרקוב, זמן קצר לפני שעליתי לישראל עם משפחתי. אבל למרות כל האמנויות שפגשתי בדרך – מוזיקה, תיאטרון וציור – השירה תמיד הייתה המקום שאליו חזרתי. היא הייתה הדבר שלא ויתרתי עליו מעולם.
>>רקמה אנושית אחת: 24 תערוכות מומלצות שיתפרו לכם את הסופ"ש

אולי משום שהמילים הצילו אותי כבר בילדות. גדלתי בין ילדים קשים, ברחוב לא פשוט, עם תחושת בדידות גדולה. היו גם אלימות ומאבקים שילדים יודעים לייצר. בבית מצאתי מקלט. אמא שלי הייתה מקריאה לי שירים, לפעמים שירת ילדים ולפעמים משוררים אחרים, ואני הייתי מוקסם. הרגשתי שהמשורר הוא אדם שמצליח לעזור לאחרים להבין את העולם. עד היום, כשאני מחפש ספר טוב, אני מתקשר לאמא ושואל אותה מה כדאי לקרוא.

כבר בגיל שבע חוויתי את ההצלחה הראשונה שלי. בבית הספר קיבלנו משימה לכתוב חיבור, ואני בחרתי לכתוב שיר. להפתעתי, מנהלת בית הספר הקריאה אותו בפני כל התלמידים. לאחרונה הבאתי את אותו שיר ישן לסדנת הכתיבה שבה אני משתתף כיום, והתגובות היו נלהבות לא פחות. לפעמים נדמה לי שבאותם ימים כתבתי מתוך מקום טהור יותר, בלי מודעות עצמית ובלי שיקולים ספרותיים. פשוט כתבתי.

בגיל 17 עליתי לישראל. בשנת 2000 הגענו לחולון והתחלנו לבנות חיים חדשים. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שהלכנו לים. היה חורף, קר לפי כל קנה מידה ישראלי, אבל בשבילנו, אחרי חרקוב, זה הרגיש כמעט כמו קיץ. למדתי במכינה של אוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן פילוסופיה והיסטוריה כללית. במקביל עסקתי בתיאטרון, למדתי ופעלתי בתיאטרון מוזאיקה בחולון, השתתפתי בתחרויות הומור ואף יצרתי מוזיקה אלקטרונית במשך כמה שנים עם חבר ילדות מאוקראינה. לאורך השנים הייתי חבר באגודות ספרותיות, פרסמתי ארבעה ספרי שירה ברוסית והמשכתי לכתוב כמעט מדי יום. למעשה, כבר יותר מארבעים שנות חיי, אם מחשיבים את השנים הראשונות שבהן התחלתי לחבר מילים לעצמי, הכתיבה היא הדבר הקבוע ביותר שיש לי.

אנשים שואלים אותי מה נותן לי השראה. התשובה שלי השתנתה עם השנים. בילדות הייתה השראה בכל מקום. היום אני פחות מאמין בהשראה ויותר בעבודה. אני קורא ספרים, יושב בספרייה, כותב ומוחק. כתיבה היא מלאכה עקשנית. מבחינתי, לא צריך נוף עוצר נשימה או רגע דרמטי. מספיק כיסא, קיר ושקט. לפעמים ההשפעות החזקות ביותר מגיעות דווקא בעקיפין.

בשנים האחרונות קרה דבר משמעותי נוסף: התחלתי לכתוב שירה בעברית. אמנם חייתי בישראל שנים רבות, אבל רק כשהצטרפתי למסגרת "כנפיים" בשנת 2021 הרגשתי שאני יכול באמת ליצור בעברית. זה היה מעבר לא פשוט, אבל גם מרגש מאוד. כמעט הגעתי לישראל בלי לדעת עברית, והיום אני כותב בשתי שפות. אני אוהב לחשוב שכל שפה פותחת עולם אחר. הרוסית והעברית פועלות אצלי כמו שני ערוצים שונים של מחשבה. השירים שלי ברוסית נוטים להיות מוזיקליים, מופשטים ולעיתים קשים לעריכה. השירים בעברית, לעומת זאת, תיאטרליים יותר, מחשבתיים יותר, גמישים יותר. הכתיבה בשתי השפות מרחיבה את האופקים שלי ומאפשרת לי להביט על העולם מזוויות שונות.

הספר החדש שלי, הראשון שאני מוציא בעברית, מרגש אותי במיוחד. נדמה לי שהוא גם הספר העמוק והבוגר ביותר שכתבתי. קשה לי לנתח את היצירה שלי מבחוץ, אבל אני יודע שכל מה שאני היום נמצא בין הדפים האלה. השירים מסודרים באופן כרונולוגי משום שאני מאמין שאנחנו כותבים גם בשביל הזיכרון. השירה היא דרך לשמר רגעים, אנשים, מחשבות וחיים שלמים. שם הספר, "תיבה", נולד מתוך אחת הטיוטות לשיר. מקום שמחזיק הכול: תמונות, חלומות, זיכרונות, אהבות, רעיונות, טעויות, מחשבות וחפצים שנאספו לאורך השנים. זהו מקום שמכיל בתוכו את כל מה שאנחנו. ואם יום אחד יבוא מבול וישטוף הכול, אני רוצה להאמין שגם השירה תהיה שם, בין הדברים שיישארו. כי בסופו של דבר, הרבה לפני שהייתה לי מדינה חדשה, שפה חדשה או קריירה אמנותית, היו לי מילים. והמילים היו הבית הראשון שלי.

הספר "תיבה" יושק באירוע מיוחד ב-18/6 בשעה 19:00 ב"גלריה לאמנות – כנפיים" (בן עזריה 11 יפו), במעמד המשורר ובמעמד הסופר ועורך הספר חיים לפיד, ראש הסטודיו לכתיבה בכנפיים, שיקרא משיריו, לצד אמני הסטודיו לכתיבה. את האירוע תפתח הופעה מיוחדת של ההרכב "הכנופיה", מסטודיו המוזיקה בכנפיים בליווי אביב שטיין. הם יבצעו משירי קונסטנטין שהולחנו ועובדו במיוחד לערב זה.
מרכז אומנויות רב-תחומי "כנפיים – בזכות האמנות" הוקם בשנת 2004 במטרה לאפשר לאמניות ואמנים, יוצרות ויוצרים פעילים בתחומי אמנות מגוונים (מוזיקה, תיאטרון, אמנות פלסטית, אנימציה, וידאו-קולנוע וכתיבה) המתמודדים עם משברים נפשיים – ליצור ולפעול כאמנים בחברה, בליווי ותמיכה של מנחים מקצועיים הפעילים בתחומם. העמותה פועלת בשיתוף משרד הבריאות, משרד הביטחון ועיריית תל אביב-יפו.

מתוך "תיבה" , שיר 8 בספר:

דּוּדוּ*
זוֹכֵר אֶת הַמַּרְאָה מֵחַלּוֹן חֲדַר הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ בַּצָּבָא?
עַיִן שֶׁל עֵץ עֲרָבָה דַּוְקָא חִיְּכָה אֵלֶיךָ.
עֵינֶיךָ הַיְּרֻקּוֹת וְהַחוּמוֹת, סִימָנִים בְּיָדְךָ עַל הַקִּיר.
כְּנָפֶיךָ הָיוּ כְּמוֹ כְּבִיסָה תְּלוּיָה בָּאוֹר הַדָּחוּס.
אַתָּה זוֹכֵר, דּוּדוּ, אֶת הַסְּפָלִים הַמְּלֵאִים בַּחֹשֶׁךְ הַהוּא
וְאַתָּה, בְּמִלּוּא צְחוֹר שִׁנֶּיךָ, צַחְקָן, נוֹשֵׂא אֶת הַשִּׁקּוּיִים?
הֵם אָמְרוּ שֶׁזֶּה אַתָּה, דּוּדוּ.
עֲדַיִן מִתְעַסֵּק עִם הַמְּשֻׁרְיָן, כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה,
וְחֵלֶק רָאוּ אוֹתְךָ הֵיכָן שֶׁהוּא, בַּלַּיְלָה.
אֲבָל אֲנִי לֹא רָאִיתִי אוֹתְךָ מֵאָז,
גַּם לֹא פַּעַם אַחַת.
לֹא, זֶה לֹא אַתָּה, דּוּדוּ,
אַתָּה הַדֻּגְמָה הַחַיָּה, אֲבָל מַת מִזְּמַן.

אַתָּה חַי כְּנִרְאֶה בגן עֵדֶן, אֲבָל הַמַּלְאָכִים בָּרְחוּ.
נִשְׁאַרְתָּ עִם הַזְּאֵבִים, מַעֲדִיף אוֹתָם עַל פְּנֵי כְּבָשִׂים.
זֶה טֵרוּף. הֵם כָּל הַזְּמַן אוֹמְרִים שֶׁאַתָּה כָּאן,
וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַאֲמִין, אוּלַי מִישֶׁהוּ דּוֹמֶה לְךָ.
אֲנִי בּוֹדֵק בְּכָל מָקוֹם, מְזַמְזֵם אֶת הַלַּחַן,
אֲבָל מִזְּמַן כְּבָר אֵינְךָ.
*בהשראת השיר "דודו" – מילים מאת חיים חפר, לחן מאת אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'

• יוצרים כותבים
• משוררים
• שירה
• אוקראינה