הכי 2020: הסרט הגדול של השנה הוא האכזבה הגדולה של השנה

"ממנטו", סרטו השני של כריסטופר נולאן, נפתח בשוט של תצלום פולארויד הולך ונמוג עד שהוא חוזר למצלמה, ואחריו כדור נשאב לתוך אקדח וקורבן הירי שב לחיים. הדימויים האלה של זמן שחוזר לאחור הם מטאפורה לתשוקתו של הגיבור להחזיר את החיים לנקודה שלפני שהכל התרסק, ורמז מקדים למבנה של הסרט שמסופר לאחור.

ב"טנט", סרטו החדש של נולאן, החזרה לאחור הופכת ממטאפורה לתופעה מד"בית המוסברת במילים כמו אנטרופיה וקרינה מהופכת. יש בו הרבה כדורים שחוזרים לתוך האקדחים שמהם נורו. הזמן בסרטים של נולאן, רב האמן שחתום על סרטי אקשן אינטלקטואלים כמו "התחלה" ו"דנקרק", נזיל ומתפתל בדרכים מרתקות. אבל "טנט" נראה כמו פרודיה על סרטים של נולאן. הסרט בעל השם הפלינדרומי ייזכר כסרט הקיץ עתיר התקציב היחידי שהעז לצאת למסכים הגדולים (בחו"ל) בימי הקורונה. אתמול הוא הגיע לאינטרנט ומשם הוא זולג עכשיו למסכים הביתיים בישראל.

הסיפור נראה כמו השתלה לא מאוד מוצלחת של ג'יימס בונד לתוך העולם של מארוול – סוכן סי.איי.איי צעיר (ג'ון דיוויד וושינגטון) מתוודע להמצאה מהעתיד של דברים שמתקדמים אחורה, ומגלה שנפלה לידיו של נבל רוסי שמתכנן להשמיד באמצעותה את העולם. תוך כדי הניסיון לעצור אותו, הסוכן נטול השם מחליט שהוא חייב להציל גם את זוגתו היפה של אותו נבל, פשוט כי זה חלק מהנוסחה העלילתית של סרטים על גיבורים ונבלים. לצורך כך הוא מתרוצץ בין אתרי צילום מרשימים ברחבי העולם ומנצל את ההמצאה המסוכנת הנ"ל כדי להסתנן למקומות מסוכנים.  

בצפייה ראשונה, הלוגיקה העלילתית/קיומית של הדברים שמתקדמים אחורה נראית פגומה – במקרים מסוימים הסוכן ושותפיו לניסיון הצלת העולם מתקדמים בניגוד לכיוון ההתקדמות של העולם סביבם, ולפעמים הם פשוט חוזרים אחורה בזמן – כמו בסרטי מסע בזמן נוסח "שליחות קטלנית", "בחזרה לעתיד" ו"לופר" – וממשיכים משם כרגיל. אמנם מדברים שם על "פרדוקס הסבא", אבל לא באמת בוחנים את השתמעויותיו. יכול להיות שצפייה חוזרת מסדרת את הלוגיקה, אבל בניגוד למפוצצי מוח אחרים של נולאן, "טנט" לא עורר בי חשק לצפייה חוזרת.

אפילו באדי-מובי נורמלי לא יצא מזה. "Tenet" (צילום: יחסי ציבור)

אחד מפיתולי הזמן ב"טנט" נראה לראשונה על המסך ב"המזח" המופתי של כריס מרקר מ-1962, שגיבורו נשלח מהעתיד לעבר ומבין שהגבר על המזח שראה בילדותו היה הוא עצמו בעתיד. הסרט הקצר הזה (28 דקות) ופיתולי הזמן הטראגיים שלו סיפקו השראה לשלל יצירות שבאו אחריו, בהן הרימייק הרשמי "12 קופים", וכמה פרקים בלתי נשכחים ב"דוקטור הו". "טנט" לוקח ממנו מלוא החופן, ומוסיף, כאמור, את הקטע של ה-rewind, שנוסה ביתר הצלחה ב"בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט – שם התיאור של פגזים הנשאבים לתוך קני התותחים במלחמת העולם השנייה מרגש עד דמעות.

מבחינה ויזואלית זה אומר שאנחנו רואים בסרט בניינים שקרסו בהפצצה מתרוממים מחדש, והרבה אנשים רצים אחורה. בילדותי ראיתי סרט טבע מוקרן לאחור, וכל דימוי של ענף שבור שמתאחה היה מפעים יותר. גם הדימויים הארכיטקטוניים הנזילים ב"התחלה" של נולן הרבה יותר מלהיבים.

אוי לא, כריסטופר נולאן, מה אתה עושה? "Tenet" (צילום: יחסי ציבור)

הבעיה העיקרית של "טנט" היא שבניגוד לסרטיו הקודמים, נולן הזניח לגמרי את פיתוח הדמויות. הסרט מתחיל בשיא האקשן – טרוריסטים משתלטים על בית אופרה באוקראינה – וממשיך לרוץ משם במשך שעתיים וחצי בלי לתת לאף דמות אפיון בסיסי, שלא לדבר על עומק אנושי או מוסרי. לוושינגטון ("שחור על לבן") שבתפקיד הראשי אין מספיק ניסיון כדי למלא את דמות החלולה שהופקדה בידיו, ולכן כשהיא עושה החלטות הרות גורל – כמו להציל את האישה שבסיפור ולהסתכן בקץ העולם – אנחנו אף פעם לא חווים את עוצמתן.

השחקנים האחרים מנוסים וככל הנראה מוכשרים יותר, אבל גם הם מוגבלים על ידי הסטריאוטיפים שהופקדו בידיהם – הנבל הרוסי (קנת בראנה), האישה הלכודה (אליזבת דביקי), החייל המקצועי (אהרון טיילור ג'ונסון) שצץ משום מקום ונותן פקודות לחיילים אלמונים אחרים. רוברט פטינסון איכשהו מצליח להותיר רושם בדמות הסוכן השני, זה שיודע הכל, אבל תבנית הבאדי-מובי שנוצרת עם הופעתו גם היא אינה מפותחת. 

המבט ההמום הזה הוא המקסימום פיתוח-דמות שתקבלו. "Tenet" (צילום: יחסי ציבור)

משום שיש בסרט כמה סצנות אקשן גדולות ומושקעות, בהחלט יכול להיות שהוא עובד טוב יותר על המסך הגדול. הביקורות הנרגשות שקיבל מחלק מהמבקרים בחו"ל שראו אותו בבתי הקולנוע התייחסו גם לשמחת החזרה (הזמנית) לאולמות. מבחינתי, כאוהדת גדולה של נולאן, מדובר באכזבה.

★★★ 3 כוכבים
Tenet בימוי: כריסטופר נולאן. עם ג'ון דיוויד וושינגטון, רוברט פטינסון, קנת בראנה, אליזבת דביקי. ארה"ב 2020, 150 דק'