הטקס הלאומי הביס את הטקס הממלכתי. למירי רגב לא היה סיכוי
זה לא היה כוחות, אבל הסיבה האמיתית לתבוסה של מירי רגב היא הסאבטקסט. הטקס הממלכתי זעק "כן, היה רע - אבל אנחנו מנצחים", רוח שנשבה גם מנאום נתניהו. הטקס הלאומי אמר "קרה אסון - ואנחנו צריכים להתמודד איתו ולבנות מחדש". ורק כשמכירים בכאב ובעצב אפשר להמריא לתקווה והתפעמות של ממש
יום השנה הראשון ל-7 באוקטובר הסתיים עם תחושה עצומה של גודש. הסיפורים והעדויות שעפו מכל עבר, ים הכאב שעלה על גדותיו – ובסיומו, שני טקסים שמציינים את היום והשנה שחלפה. מצד אחד, בפארק הירקון שבתל אביב, הטקס שארגנו משפחות החללים, החטופים והעקורים ("הטקס הלאומי") – ומצד שני, הטקס שהוקלט ונערך מראש באופקים ("הטקס הממלכתי"), זה שארגנה מדינת ישראל באמצעות שרת התחבורה והטקסים מירי רגב. זה לא היה כוחות.
>> שבעה באוקטובר לנצח: כמה מהר הסתגלה תל אביב למצב המלחמה?
>> אל תעצמו עיניים: היצירות שידביקו אתכם למסך ב-7.10 ואחריו
ההחלטה הראשונה והבולטת הייתה לשדר את הטקסים בזה אחר זה, במטרה להימנע מהטעות המהדהדת של יום העצמאות – שבה קיבלנו את הפריים הכואב (ואני אומר את זה גם כמתנגד לממשלה) של מסך מפוצל – מצד אחד הטקס של משפחות החטופים, ומצד שני הטקס של הפוליטיקאים. כאן הייתה תבונה רבה של שני הצדדים שהיו מוכנים לדו קיום – הטקס הלאומי ב-19:00 בערב, הטקס הממלכתי ב-21:15, ולא היתה ביניהם אפילו חפיפה של דקה. במציאות הישראלית המקוטבת, גם זה היה משהו.
אבל אי אפשר להימנע מההשוואה בין שני הטקסים, וזה מה שנעשה כאן – עם סייג מסוים של זהירות. אלה היו שני טקסים מאוד שונים – הטקס הלאומי, באורך שעתיים, היה הרבה יותר גרנדיוזי והועבר בשידור חי. הטקס הממלכתי, באורך שעה בלבד, הוקלט מראש ונערך באופן מוגזם. שני הטקסים הורכבו ממשפחות שכולות – כאלה שהקריבו את הקורבן הכי גדול שיש למדינה – ועם כל ההתנגדות לממשלה, רק בגללן ראוי היה לתת לטקס הממלכתי את הצ'אנס שלו. פרט לכך, תנאי המגרש לא היו שווים.
בשני הטקסים היה ניסיון ברור להוכיח שאין להם אחות. הטקס הלאומי ניסה לברוח מהתיוג כ"קפלניסטי", ככזה שמייצג מחנה מאוד ספציפי בעם ולא את העם כולו. במקביל, הטקס הממלכתי ניסה לברוח מהתיוג כ"ביביסטי", כלומר כזה שמייצג את המדינה ולא רק את אסופת הפוליטיקאים שהשתלטה עליה. איך זה הלך לשניהם? לא ממש טוב. הטקס הלאומי הפסיד נקודות מאינסידנטים קטנים יחסית (כמו "השורה בשיר החדש של אביב גפן! געוואלד!"); והטקס הממלכתי, למרות ההבטחה להיות מעל המחלוקות, דחף לנו בכל זאת את הנאום של נתניהו – גם מתוך ידיעה כמה נתניהו הוא דמות רעילה בעיניי לפחות חצי מהעם.
עם כל הרצון לתת צ'אנס לטקס של רגב, ההחלטה לשבץ את נתניהו בטקס היא הההסבר הכי טוב להתנגדות הכל כך גדולה שהייתה לטקס הממלכתי מלכתחילה; בדומה לרעש סביב טקסי הדלקת המשואות בשנים האחרונות (ונזכיר שגם שם מירי רגב היתה זו שארגנה את הטקסים), זו הייתה פוליטיזציה. הכנסתו של ראש הממשלה השנוי במחלוקת, שלא נאם בטקסים ממלכתיים בעבר (בטקס הדלקת המשואות הדמות הממסדית היחידה שנאמה היתה יו"ר הכנסת) ולא לקח אחריות מנהיגותית על האסון, אל תוך טקס שאמור לייצג את הקולקטיב הישראלי ואת הטוב המשותף, היא אקט מתריס של אצבע בעין.
והנאום הזה של נתניהו המשיך את אותו קו מסרים עייף. דווקא בטקס לציון ה-7.10 הייתה לו הזדמנות לנסות ולהאיר בפנס איזושהי תקווה – איזושהי יד לציבור שאולי לא תומך בו, אבל ציפה אולי למעט אור בתוך התקופה החשוכה (בטח בקונטקסט שבו הטקס הופיע, פחות משבוע אחרי תקיפה איראנית ועם תחושה שאנחנו מתבוססים בבוץ). נתניהו לא התייחסות אמיתית לחטופים ולמחדל ולא הציג שום חזון גדול שאפשר ללכת אחריו ביום שאחרי. את מה שיונתן שימריז הביא בקלות בנאום שלו, נתניהו כנראה עוד לא מצא. חבל.
לפחות במובן הזה, הטקס הלאומי ניצח. היו שם מסרים פוליטיים מובהקים – קריאה לוועדת חקירה ממלכתית (שומו שמיים וזעקי ארץ!), ואפילו (רחמנא ליצלן) קריאה של יונתן שימריז להקמתה של מנהיגות חדשה – אבל הוא הצליח להאיר את הכוחות החיוביים שבעם הזה. זו היתה קריאה אותנטית של המשפחות, שכועסות בצדק על הממשלה, ומותר להן – בטקס שלהן – לבטא גם את הכעס הזה. זה חלק ממנעד הרגשות שהפך את הטקס לכל כך עוצמתי.
הטקס הלאומי היה מופע ישראלי מרגש, כזה שנתן מקום לכאב הגדול, לטרגדיה העצומה של עוטף עזה, לקורבנות הרבים, לסיפורים האישיים. הוא הציג את הישראליות שכולנו מקווים שעוד קיימת, וחלקנו כבר כמעט התייאש מלראות אותה – ישראליות שמסוגלת להכיל גם את בני הציונות הדתית וגם את החילוניות. במובן הזה, הבחירות האמנותיות – לשים בטקס גם את אמיר דדון, שולי רנד וישי לוי, אבל גם את היהודים, שלום חנוך ורן דנקר – היו סמליות במיוחד. זה ניכר גם בבחירת המנחים, חנוך דאום שמייצג זרם מאוד מסוים במדינת ישראל ולצידו רותם סלע, מי שלא פעם התבטאה בחריפות נגד הממשלה. ניכר שמארגני הטקס למדו מטקס כיבוי המשואות ביום העצמאות – גם ברמת הטיימינג, אבל בוודאי ברמת הווליום והזעם. הטקס התמקד הרבה יותר במשותף, או לפחות ניסה.
וכן, הניסיון הזה לא תמיד הלך חלק – היו לא מעט פאשלות ונפילות אמנותיות, ועוד נגיע לשורה ההיא של אביב גפן. אבל הטקס הלאומי הצליח לשדר משהו אותנטי, משהו אמיתי – שבטקס המקביל והערוך היה קשה לייצר, גם אם נורא התאמצו. העובדה שהטקס היה בשידור חי, עם קהל שהיה במקום (גם אם מצומצם יותר, בגלל הוראות פיקוד העורף) תרמה בסופו של דבר לא מעט ליכולת להתרגש ממנו. הטקס הממלכתי היה ערוך מדי, משופץ ומיופייף מדי, ולא הצליח לייצר קשר אמיתי עם התחושות של הקהל. וזה עוד בלי לדבר על המניע שגרם לטקס להיות מוקלט – הפחד הרעיל ממשפחות החטופים, שחס וחלילה ימחו בטקס. החלטה שהגיעה ממניעים פחדניים, ומחוסר רצון להתעמת עם ציבור שיש לו שאלות מוצדקות.
כל זה לא אומר שלא היו לטקס הממלכתי גם נקודות זכות – הביצוע של ילדי העוטף ל"אצלנו בגן" היה רגע נהדר (וגם ההספד לילדי מג'דל שאמס, ובכלל ליישובי הצפון – שקצת נדחקו מהסיפור של הטקס הלאומי), והיו עוד ביצועים טובים מוזיקלית. גם הבחירה החכמה לתת למשפחות להוביל את הטקס (כולל המנחה, חן זנדר, בעצמה אחות שכולה), סייעה לטקס הזה והוסיפה לו נקודות. אבל זה יכול לקחת אותך עד מקום מסוים; ובסופו של דבר, בכל הקשור לבטן ולרגש – שהן הגורם המכריע בטקסי זיכרון – הטקס הלאומי ניצח בענק.
מתוך הרגש נולדו האירועים שנזכור מליל אמש: החיבוק בין ערין חבקה לאשירה גרינברג; עברי לידר מעלה את יובל שרביט טרבלסי, שבעלה מור מאיר נרצח במסיבת הנובה – לשיר איתה את "זכיתי לאהוב"; וכן, גם את הנאום של יונתן שימריז שברור שמכונת הרעל תעכל ותקיא אותו באיזשהו שלב – אבל הוא סימל את רגע התקווה הגדול של הטקס. הרגע שבו האנרגיות והעצב העמוק שהוא נתן להם מקום, התפרץ לטובת חזון של ישראליות חדשה – שהיא הישראליות שהופיעה בטקס, ישראליות שמנסה לאחד ולא לתקוע אצבעות בעיניים, שמנסה לחפש את המחבר ולא את המפלג.
ואי אפשר היה להימנע, בכל זאת, מפרובוקציה אחת של אביב גפן – שקרא מעל הבמה ש"גנבו לנו את המדינה" (כשורה מהשיר החדש שביצע, "ארץ הפוכה"). מה שמוזר הוא שעל האמירה הזאת אמור להיות קונצנזוס – הרי גם הצד הפופוליסטי-ימני מאמין שהמדינה נגנבה (השאלה היא רק מי הגנב). זה היה רגע שהפקת האירוע אולי הייתה מעדיפה להימנע ממנו. ובכל זאת, חלק ממתן הביטוי למשפחות הוא גם מקום לאקורדים יותר צורמים. ובהתחשב בתחושת הבגידה וחוסר האמון שמפעמת ברוב העם, המשפחות שהובילו את הטקס היו מאוד מאוד עדינות.
ברמה הצורנית, שני הטקסים הריחו מדה ז'ה וו לדברים שראינו בעבר: הטקס הלאומי נבנה על המתכונת של "שרים בכיכר", המופע שמתקיים כל שנה בכיכר רבין ביום הזיכרון לחללי צה"ל; כלומר, קטעי וידאו מוקלטים לצד נאומים ואמנים שמבצעים שירים (שלהם או קאברים). הטקס הממלכתי, לעומת זאת, מאוד הזכיר את טקס הדלקת המשואות שמתחיל עם האבל מתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, ולאט לאט עולה ועולה באנרגיות לקראת הקליימקס והאופטימיות של יום העצמאות. הבעיה היא שלפחות מבחינת תחושת הבטן של חלקים גדולים מהעם, אין מקום לאופטימיות ביום הזה – בטח לא כשהחטופים עוד לא כאן.
הסיבה המרכזית שבגללה הטקס הלאומי הביס את התחרות היא הסאבטקסט. הסאבטקסט של הטקס הממלכתי היה "כן, היה רע – אבל אנחנו מנצחים", רוח שנשבה גם מהנאום המסכם של זיו שילון (אולי הקונטרה לשימריז), וגם מהנאום של נתניהו. נכון, אז היה טבח, פאשלה שלנו, אופסי, אבל למי אכפת מזה כי תכף הניצחון המוחלט מגיע על חמור לבן. הטקס הלאומי, לעומת זאת, הגיע עם סאבטקסט של "קרה אסון – ואנחנו צריכים להתמודד איתו ולבנות מחדש". לתת מקום לעצב, לתחושת החורבן, לכאוס שהרגשנו כולנו ב-7.10 לפני שנה. רק כשאתה מכיר בכאב ובעצב האלה – אפשר להמריא משם לתחושה קצת יותר אופטימית ואפילו להתפעמות של ממש.
באופן אבסורדי, הטקס הלאומי הוכיח דווקא משנה ידועה מהימין האידיאולוגי: גורמים פרטיים תמיד מנהלים יותר טוב מאשר המדינה. הטקס בפארק הירקון היה בסופו של דבר יוזמה פרטית, של ארגונים לא ממשלתיים שהתאגדו ובעזרת תמיכה עצומה מהציבור בנו את הטקס. את הטקס המוקלט הפיקה ממשלת ישראל – וזה נראה בערך כמו הממשלה הזאת. אז לחיי ההפרטה? בסופו של היום הארוך והנוראי הזה, נשאר רק לשאול: האם נמשיך במציאות של שני טקסים? בעולם מתוקן היה רק טקס אחד ומפיקי הטקס הלאומי היו מובילים אותו. בעולם שלנו, כל עוד הממשלה הזו איתנו ומירי רגב גם, כנראה שנצטרך לחיות עם הכפילות הזאת. עכשיו נשאר רק לקוות שבאוקטובר 2025, נראה את שניהם באווירה קצת יותר מפויסת ושהחטופים יירדו מהפוסטרים ויוכלו לשבת בקהל.