"כמו שהסוס נפח את נשמתו כשהגיע הקטר – עכשיו הגיע תורו של הספר"

שם: יואל דוידוב

סטטוס: נשוי + 3

גיל: 69

תעסוקה: בעלי חנות תגא ספרים

מאיפה אתה במקור ואיפה אתה גר כיום?
"נולדתי בפתח תקווה, אבל עד גיל 8־9 גרתי בשיכון עובדי עירייה בביצרון, גבול תל אביב־גבעתיים. בית חד קומתי, מגרש קטנטן שהיום בטח שווה מיליונים. ההורים התחתנו באמצע מלחמת העצמאות, הוא הגיע לתל אביב ואמר לאימא שלי שהוא רוצה ילד, שיהיה לו זיכרון, ועד גיל שנה וחצי גרנו בכרמל הצרפתי כי הוא נלחם בחטיבת כרמלי. אחרי שנישאתי, לפני 40 שנה בערך, עברתי לרחוב ההסתדרות בגבעתיים ושם אני גר עד היום".

ספר לי על החנות שלך.
"את החנות פתחתי לפני 40 שנה, בערך כשהתחתנתי ועברתי לגבעתיים. היה אפשר למצוא בה את כל סוגי הספרים, ספרי ילדים ונוער, פילוסופיה, פסיכולוגיה וספרי יהדות. היום רוב החנות נמכרים בין חמישה לעשרה שקלים. הרבה ניגשים אליי ואומרים לי שההורים שלהם עוד היו קונים להם ספרים מפה. כל עם ישראל היה מגיע לפה, ילדים, נוער, פרופסורים, כשלא היה אינטרנט גם היו מגיעים סוטים לחפש חוברות 'פלייבוי'. היה אפילו אחד שהגדיל לעשות וביקש לאונן בחנות. היה הכל מהכל".

ולמה עכשיו אתה נאלץ לסגור אותה?
"עכשיו ההוצאות עולות על ההכנסות. אין מכירות, אין תגמולים, אנשים עדיין באים – אבל זה לא מספיק. כמו הסוס שנפח את נשמתו אחרי שהגיע הקטר, אז כך הספרים היום, עם האייפון. אני רואה את זה אצל הילדים שלי. אני לא מתמרמר בגלל זה, עשיתי את שלי".

ומה תעשה אחרי שתסגור את החנות?
"אלך לישון חצי שנה. ואגדל את הנכד שלי".

החנות נמצאת באמצע שכונה שהאופי שלה מאוד השתנה לאורך השנים.
"האמת שאני כבר 40 שנה פה. פעם האזור היה שוקק, אבל אז כשהתחנה המרכזית הפסיקה לפעול מכאן המקום שבק. אז הגיעו הפליטים, והמקום הפך שוקק שוב, אבל עכשיו יש כבר הרבה פחות מהם – והמקום שוב מתרוקן. בינתיים בונים פה הרבה אז אני מקווה שהמקום יתעורר שוב, ויהפוך להיות כמו פלורנטין או כמו שדרות רוטשילד".

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעיר?
"שאלה טובה. האמת שאני אוהב את חיפה יותר אפילו, בגלל האופי המיוחד, הבריטי־ערבי שלה, השד יודע מה, אבל נולדתי פה, אז אתה מתרגל. נראה לי אני הכי מתגעגע לאבטיחים עם הגבינה המלוחה שהיו מוכרים באזור הטיילת בחוף הים והיום כבר לא".