עכשיו אתן: יוצרות התרבות שכדאי לעקוב אחריהן
"בנות", הסדרה הכי אהובה־שנואה בטלוויזיה שחוזרת בשבוע הבא לעונה רביעית, הכירה לעולם את לינה דנהאם. הגיע הזמן להתקדם ולהכיר את הדור החדש של הנשים היוצרות
טלי שלום עזר
שלום עזר, במאית חסרת פחד, עושה סרטים יפים ומעודנים על נושאים קשים ומכוערים. החל ב"ליבינג רום", שיצרה במסגרת הלימודים בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, היא שבה ועוסקת באופן מורכב ומקורי בסוגים של דיכוי מיני בתוך המשפחה, ומספרת על גיבורים שבריריים אך נחושים שמוצאים דרכים להוציא עצמם מתוך המלכודת. אחרי הדרמה המהוללת "סרוגייט" (שעשתה גלים בעולם כשהבמאי קן לואץ' קרא להחרים את פסטיבל אדינבורו משום שקיבל מהשגרירות הישראלית מימון לאירוח הבמאית), היא יצרה את "פרינסס", סרטה הראשון באורך מלא. "פרינסס" חלק עם "גט" את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, והוא ישתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל סנדאנס שיתקיים החודש.
אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון
עצמו את העיניים ודמיינו סדרה על חברות בתחילת שנות ה־20 לחייהן, שגרות בניו יורק ומעבירות את זמנן באכילה ושתייה בין משבר קיומי אחד לשני. התסריט הנדוש הזה הפך לבסוף גם ל"בנות" וגם ל"ברוד סיטי" של גלייזר וג'ייקובסון. בעוד הבייבי של לינה דנהאם כבש את העולם אך גם עורר זעם ותסכול, "ברוד סיטי" נותר האנדרדוג המקסים והמוצלח יותר. ההבדל המרכזי בין הסדרות – והוא זה שהופך את גלייזר וג'ייקובסון לראויות להערצה – הוא האופן שבו מוצגת חברות בין נשים. בעוד הבנות של "בנות" לא באמת סובלות זו את זו ואת עצמן, בנות דמותן של גלייזר וג'ייקובסון מציגות חברות נשית אמיצה ומפרגנת.
קייט טמפסט
"Brand New Ancients", יצירתה המונומנטלית של טמפסט, זיכתה את המשוררת והראפרית בפרס טד יוז היוקרתי לשירה חדשה. טמפסט מציגה ביצירתה כיצד מיתוסים קלאסיים של אלימות, גבורה, הקרבה ואהבה מתקיימים כל יום ברחובות לונדון. בשנה שעברה ראה אור אלבום הראפ הסיפורי, הקשוח והמרגש שלה ,"Everybody Down", בלייבל ביג דאדא הפועל תחת חברת התקליטים הנחשבת נינג'ה טיון. טמפסט, שגדלה בשכונה לא מזמינה במיוחד בדרום העיר הגשומה, ממשיכה באלבומה את הקו של "Brand New Ancients" ובהערות אגביות לכאורה מוסיפה תובנות פילוסופיות קטנות לגבי כל אחת מהדמויות המורכבות שחוזרות בשיריה. תחשבו "רקוויאם לחלום" בגרסת הראפ הבריטי, רק עם תקווה. עוד לא שמעתם יוצרת כמותה.
ג'ני סלייט
סלייט הייתה קרובה להגשמת חלום כשהצטרפה לקאסט של "סאטרדיי נייט לייב" ב־2009. במערכון הבכורה שלה היא פלטה את המילה "פאקינג" בשידור חי והחוזה שלא לא הוארך לעונה נוספת. עבור רוב הקומיקאים, מקרה כזה היה עלול להיות החמצה להפוך לכוכבים, אבל סלייט רק הרוויחה מעזיבתה. מאז אותה קללה היא יצרה עם בן זוגה את סדרת הסרטונים המדהימה
"Marcel the Shell with Shoes On" ונתנה הופעות אורח מצוינות ב"בנות", "משועמם" ו"מחלקת גנים ונוף". השנה היא שדרגה את עצמה סופית לדבר הבא עם הופעה כריזמטית, מצחיקה ומרגשת בתפקיד הראשי בקומדיית האינדי "Obvious Child".
סנט וינסנט
קצת מוזר להכניס את סנט וינסנט (או בשמה האמיתי אנני קלארק) לרשימה של כישרונות עולים. קלארק נמצאת בסביבה כבר זמן מה – היא הייתה חלק ממקהלת האינדי The Polyphonic Spree, ולפני כשמונה שנים פצחה בקריירת סולו תחת שם הבמה הנוכחי. בעולם האינדי היא כבר כוכבת מבוססת ומוכרת, בעיקר בעקבות אלבומה האחרון שהיה מועמד לגראמי – פרס חסר משמעות על פניו, אך בכל זאת עדות לכך שחבורת הלא מעודכנים שאחראית על רשימת המועמדים שמעה עליה. את הפריצה הגדולה למיינסטרים היא עדיין לא עשתה וחבל, העולם זקוק למישהי קולית וחזקה כמוה.
צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה
ביונסה זכתה לביקורות רבות בשנה החולפת בעקבות עמדותיה על פמיניזם. במרכז הביקורת עמד השימוש שלה בסימפול קולה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה בקטע "Flawless", שהוגדר על ידי רבים כניצול ציני. אמנם הסופרת לא מושכת אש כמו כוכבת הפופ, אך דווקא אליה ואל יצירותיה כדאי לשים לב. בשלל ספרים וסיפורים קצרים היא קושרת את גורל הנשים בגורלה של ניגריה ועוסקת בנושאים כמו יחסים משפחתיים, קולוניאליזם, מלחמה והטרדות מיניות. גם אם ביונסה ניצלה אותה, לפחות היום הרבה יותר אנשים מכירים את שמה.