"יורשים" פותחת את עונת הסיום שלה עם פרק רגוע – וזה מלחיץ

*אם זה לא היה מספיק ברור מהכותרת, כן, אנחנו בריקאפ של העונה הרביעית והאחרונה של "יורשים", וכאן יהיו ספוילרים לפרק הראשון*

העונה הרביעית של "יורשים" נפתחת בגילוי בלתי צפוי, תשובה לשאלה שלא ידענו שאנחנו צריכים לשאול. מה יותר מלחיץ מפרק מלחיץ במיוחד של "יורשים" – מה שהיינו מכנים עד כה "פרק של 'יורשים'"? פרק יחסית רגוע והרמוני של "יורשים", מתברר. זו שלווה שלא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. אסור לה להימשך עוד הרבה זמן. ככל שהיא תימשך, כך שחרור הפקק מצוואר הבקבוק של העלילה בעוד פרק או שניים יהיה רק יותר מופרע ואלים ואפשר להתחיל להזיע רק מלחשוב על זה.

>> רוצים תזכורת לאירועי העונות הקודמות? אין בעיה: העונה הראשונה, השניה והשלישית מסוכמות עבורכם ממש כאן
>> מעדיפים לקרוא ביקורת ראפ מקצועית על הראפ של קנדל מעונה 2? אין בעיה, יש לנו גם את זה

"יורשים" מתחילה גם עם עוד מהלך חדש עבורה: קפיצת זמן. אם עד כה, העונה השנייה החלה 48 שעות לאחר תום הראשונה והעונה השלישית – דקות ספורות לאחר סוף קודמתה, הרי שעכשיו אנחנו קופצים כמה חודשים קדימה, ומוצאים את עצמנו בטריטוריה מפתיעה. לאחר שהאחים לבית משפחת רוי (חוץ מקונור, אבל נו, אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא סופר את קונור), קנדל, רומן ושיב מצאו את עצמם מחוץ לדירקטוריון של התאגיד וייסטאר-רויקו ערב המכירה המיועדת שלו ליזם הטק הסקנדינבי לוקאס מאטסון (אלכסנדר סקארסגארד, נכון לעכשיו מדמויות המשנה הבודדות בסדרה שרק מזיזות עלילה אבל עדיין לא עושות משהו מעניין מדי בזכות עצמן) וסיימו את הפרק האחרון שבורים ופגועים – בעיקר שיב, לאור העובדה שהבגידה באמון שלה נעשתה בחסות בעלה, טום, שהפך את עצמו בשקט-בשקט לבן ברית קרוב של לוגאן – הרי שכעת אנחנו פוגשים אותם רחוק מאוד מניו יורק האפורה, כשהם מנהלים סוג של חמ"ל עסקי איפשהו בשמש, עם הרבה דקלים ברקע (קליפורניה?).

החדשות הטובות הן שהם עשו משהו עם עצמם ועם המיליארדים שהם הולכים לעשות – בניגוד לרצונם, סוג של – מהמכירה של וייסטאר רויקו: הם מרימים מיזם תקשורת חדש ("סאבסטק פוגש את מאסטרקלאס פוגש את האקונומיסט פוגש את הניו יורקר" פוגש את הסיוטים שלי), הם בדיוק חזרו מדובאי והם עומדים לתפור סבב גיוס הון משמעותי עם החברים החדשים שלהם. שיב עדיין מפלרטטת עם הרעיון של לחזור לעיסוק הישן שלה בתור אשפית קמפיינים פוליטיים, רומן פורח בעסקים ואשכרה נראה שגידל עמוד שדרה וביטחון עצמי, וקנדל… קנדל הוא עדיין קנדל, והוא עדיין מסתובב עם כובע המצחיה הנוראי הזה, אבל הוא בבירור מרגיש יותר טוב – אפילו מספיק בשביל להתלוצץ על היסטוריית הסמים שלו.

ומה קורה עם לוגאן? בצד השני של המפה, אנחנו רואים את לוגאן לראשונה חווה משהו שעוד לא ראינו ב"יורשים". בעבר, בכל פעם שהוא חילץ ניצחון אסטרטגי כזה או אחר, זו הייתה רק הפוגה בקרב בלימה ממושך יותר על עתיד החברה. אבל הפעם נראה שהצרות שלו הסתיימו. החברה עומדת להימכר למאטסון, איש חברת GoJo (תאגיד סטרימינג ועוד ענייני דיגיטל, יש להניח). אפילו הבריאות שלו במצב לא רע, או לפחות סביר. הניצחון שלו לא מאוים על ידי שום דבר דרמטי – והנה אנחנו פוגשים אותו אומלל ומלנכולי כפי שמעולם לא ראינו אותו קודם. טרם ראינו ב"יורשים" מישהו שמקבל בדיוק את מה שהוא רוצה ומגלה שזה לא מסב לו שום אושר.

כי הוא לבד. עם שלושה מתוך ארבעת ילדיו מחוץ לתמונה, הוא מוקף רק באנשים שהוא עצמו רואה בהם שפוטים ולוזרים – הבן הבכור קונור (שבדיוק מאוד לחוץ מהעובדה שהוא עלול לקבל פחות מאחוז אחד של תמיכה במירוץ חסר הסיכוי שלו לנשיאות ארצות הברית), הפקידים המשעממים קרל, הוגו ופרנק, אפילו ג'רי. הדבר הכי קרוב לבני משפחה שמעניינים אותו הם טום – הפרוד כרגע משיב – וגרג, הנכד של אחיו (גם איתו הוא לא מדבר כבר שנים) והם, איך נאמר זאת, טום וגרג. לוגאן כל כך נואש לשיחה מעניינת שהוא אפילו מנסה לדבר על משמעות החיים ועל אפשרות של החיים אחרי המוות עם קולין, המאבטח האישי שלו (שמעורב ישירות, כנראה, בשלל מהלכים לא אסתטיים במיוחד של וייסטאר-רויקו), כשהם חומקים לארוחת ערב בזמן היום הולדת שלו. הבדידות שלו כל כך עמוקה שהוא אפילו מנסה לבקש מהפמלייה שלו שתעשה לו רוסט – בקשה ביזארית אפילו במונחים של לוגאן האקסצנטרי. פעם היה לו את מי לגדף ואת מי לקלל, אבל הוא חי על החיכוך הזה. כשהוא שחט את קנדל או את רומן (ובמידה פחות מכך, את שיב), הוא ידע להנות גם מהעובדה שהם לא יכולים שלא להעריך את החדות והתחכום בעלבונות שלו. בממלכה המוגבלת של לוגאן, על סף מכירת האימפריה שבנה כל חייו, נותרו רק יס-מנים שלא מסוגלים באמת להעריך את גדולתו, אפילו כשהם מראים לו כמה הם מעריצים אותו.

וכך הפרק הזה מתקדם כמעט בעצלתיים. לוגאן מנסה לקנות את PGM, חברת מדיה דמוקרטית-ליברלית (להבדיל מ-ATN הימנית-רפובליקנית של משפחת רוי), אבל הילדים מחליטים לזרוק את הרעיון החצי אפוי שלהם לחברת מדיה ולרכוש את PGM מתחת לאף שלו – דבר שהם אכן עושים לאחר פינג-פונג מיקוח ארוך למדי ובמחיר גבוה מדי. כל מה שהם מקבלים בתמורה מלוגאן הוא "כל הכבוד, אמרתם את המספר היותר גבוה" שהוא נובח עליהם בטלפון; זו השיחה היחידה שהם מקיימים ביום ההולדת שלו. את הפרק אנחנו מסיימים עם לוגאן (אחרי שיחת פרידה-לא שיחת פרידה ארוכה ומרגשת של שיב וטום, עם משחק מצוין כרגיל של שרה סנוק ומת'יו מקפיידן), כמעט נרדם מול הערוץ של עצמו ואז מתקשר לנזוף במנהלת הערוץ על איכות השידורים בלילה. הוא הופך להיות לדבר שהוא הכי שונא – לאחד האנשים שמהכסף שלו הוא בנה את הונם, ללקוח של עצמו, לאיש זקן ובודד שנרדם מול שידורי חדשות בכבלים. זה ממש לא היה הפרק הכי עמוס, לחוץ או אינטנסיבי של "יורשים", אבל הוא היה בהחלט הכי מלנכולי שראינו בסדרה הזו עד כה. "כל הכבוד, אמרתם את המספר היותר גבוה" – איפה זה ואיפה "אם אני לא עושה את העסקה הטובה ביותר בכל רגע נתון, מה בכלל אני עושה?" שהוא הטיח בילדיו – ובנו – בסוף העונה שעברה.

ועוד כמה אבחנות:

"איפה מרשה?" "מרשה במילאן. עושה שופינג. לנצח" זו הדרך הכי ישירה להגיד "ויתרנו על הדמות הזאת, שכחו ממנה" מאז ש"הנסיך המדליק מבל אייר" החליפה את דודה ויו באמצע העונה הרביעית. טוב שגרג לא קרץ למצלמה בתגובה.

שימו לב לעלילת המשנה הקומית על גרג והדייט שהוא מביא ליום הולדת של לוגאן. עוד לפני שזה מתדרדר לקומדיה של טעויות סביב האפשרות שהשניים התמזמזו קצת יותר מדי באחד החדרים (המרושתים לחלוטין על ידי המצלמות של לוגאן, שלכאורה צופה בהן "כל לילה עם כוסית ויסקי"), היא משרתת בעיקר את זה שנראה כמה גרג התקדם מיום הולדת אחד של לוגאן למשנהו. פעם הוא היה הזר מהרחוב שהשתחל איכשהו למסיבה; עכשיו הוא יכול להגניב פנימה זרה משל עצמו. עד שדורשים ממנה לעזוב, כמובן.

בסוף העונה הראשונה, כשקונור שקל לראשונה את הקמפיין הנשיאותי שלו, הוא היה נראה כמו הערת אגב על דונלד טראמפ. כיום, כשהוא מנסה לחלץ אחוז תומכים רק בשביל "להישאר בשיחה", הוא מזכיר יותר את הקמפיין הנשיאותי הביזארי של קניה ווסט בבחירות האחרונות.

הכסף הסעודי שהאחים רוי מנסים להביא לאתר שלהם הוא עוד רמיזה אחת מני רבות לרכישה של טוויטר על ידי אילון מאסק – אחד מאבות הטיפוס עליהם מבוססת הדמות של מאטסון.

"If we're good, we're good", אומר לוגאן לטום לאור הגישושים שלו בניסיון להבין אם המעמד שלו בחברה ישתמר גם לאחר שהוא ושיב יתגרשו. זה לא משפט מבטיח טובות (בטח לאור העובדה שטום הוא כנראה הדמות בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר להסתבך, לאור המעורבות הישירה שלו בטיוח פרשת הקרוזים).

שיב כמעט נחמדה לכלב של טום! אבל רק כמעט.