יו! (רשים): ביקורת ראפ מקצועית על שיר הראפ של קנדל רוי

כמו לכל אחת מדמויות יורשים, גם לקנדל רוי יש אנספור רכיבים שמרכיבים את אישיותו: שאיפה לכח, זילות בכסף, שיגעון גדלות, דאדי אישיוז בסיטונאות ולפחות איזה רצח מקרי אחד. אבל אף אחד מאלו לא מצליח להסביר את הדמות שלו כמו אלמנט קטן ומוזר שצץ לו מתחת לעניבה מדי פעם – אהבתו הגדולה להיפ הופ. זה מתחיל עוד בסצינה השניה בכל הסדרה, כשקנדל מראפרפ במושב האחוריה של הלימוזינה לצלילי הביסטי בויז, אבל מגיע לשיא בפרק השמיני של העונה השנייה, במה שהוא כנראה הרגע הכי מביך בכל הסדרה – השיר שקנדל מבצע לכבוד אביו לוגן, ובוחר מכל הז'אנרים, לעשות את זה בראפ.

זו סצינה מעוררת קרינג' ברמות מלחיצות, בעיקר כי היא כל כך מנותקת מהאירוע המעונב שראינו לכבוד לוגן עד כה (קנדל אפילו מייצג את הניתוק הזה, כשהוא קורע מעל עצמו את החליפה כדי לחשוף חולצת בייסבול שהכין לכבוד המאורע), אבל כמו שכל שיר חושף את האמן שיצר אותו, כך גם שיר ההלל ללוגן חושף מי הוא קנדל באמת. והאהבה שלו להיפ הופ היא חלק משמעותי מאוד בחשיפה הזו.

>> רוצים להיזכר מאיפה זה התחיל? יש לנו ריקאפ לעונה הראשונה

קנדל לא אוהב היפ הופ סתם ככה. עוד לפני ניתוח הדמות, מדובר בהשראה ישירה שנלקחה מסיפור חייו של ג'יימס מרדוק, בנו הצעיר ביותר של איל העיתונות והראש של חדשות פוקס השמרנים, רופרט מרדוק. במהלך שנות ה-90, בזמן שהיה בשנות הקולג' שלו, מרדוק הצעיר החליט להשקיע בלייבל היפ הופ עצמאי שנקרא רוקוס רקורדס, שהוציא מידיו כמה מהאקטים היותר אלטרנטיביים בהיפ הופ – מוס דף, טאליב קוואלי, קאמפני פלואו (ההרכב של אל-פי מראן דה ג'ולס) ועוד מגוון ראפרים אקטיביסטים וליברלים. האהבה המוזרה הזו לז'אנר המחאתי הועתקה לקנדל המרדן, ששומע היפ הופ בעיקר כשהוא צריך לאגור כח, ולדמיין את עצמו כרוצח. וכמו שלוגן עצמו כבר אמר, הוא לא רוצח.

למעשה, בשלב ההוא בסדרה, קנדל הוא כלבלב של לוגן, וכך גם נשמע השיר שלו. זה שיר הלל היפ הופי – או שיר אגו, אם תרצו – שהראפרים לרוב עושים על עצמם, לא על אבא שלהם. וכשקנדל עושה אותו, הוא רק מדגיש את הדיסוננס שבבחירה הזו לעשות מופע ראפ מול כל האנשים המכובדים האלה, רק כדי להתחנף לאבאל'ה. אבל עבור קנדל, היפ הופ זה סימן לכח, לאגרסיביות, לכל התכונות שהוא מעריץ באמת אצל אבא שלו, אבל לא מצליח לגייס עבור עצמו. ברור שהוא כותב שיר ראפ לכבוד אבא שלו, כי אבא שלו הוא הגנגסטר הכי גדול שהוא מכיר. ומה שהופך את כל זה מוזר יותר, הוא שזה לא שיר כזה רע.

>> גם את העונה השנייה סיכמנו, כולל תזכורת ללמה קנדל היה כל כך מובס בשלב הזה

הביט

ותודה לדי.ג'יי סקוויגל על הפצצה הזו. סתם, נו – הביט הזה הוכן על ידי מלחין הסדרה והפתיח המדבק, ניקולס בריטל. בדומה לאותו פתיח, גם הביט של קנדל משלב בין מוזיקה קלאסית לתופי היפ הופ אגרסיבים א-לה ניינטיז. הביט מסמפל את היצירה "Prelude No. 2" של באך, ומשלב חיספוס ביסטי-בויזי מובהק. בגרסת ההקלטה הרשמית אפשר ממש לשמוע דיסטורשן קל על הווקאלס של קנדל, מה שמצביע על ההשראה הברורה משלושת הראפרים היהודים של הביסטי.

זה ביט לא רע בכלל. אפילו אפשר לומר שהוא טוב. מדובר ביצירה ישנה של בריטל, שארית מימיו כמפיק בהרכב היפ הופ בקולג', וזה ניכר שהמפיק השקיע בו זמן ומחשבה כדי שישמע טוב. אבל במקביל הוא גם מיושן ברמות, כמעט וינטג' ניינטיז. זה מקרין על טעמו העתיק של קנדל, שלא באמת אוהב היפ הופ כמו שהוא אוהב לאהוב היפ הופ. הטעם שלו נשאר תקוע על ימי הקולג' שלו, והביט שהוא אוהב נשמע בדיוק כך – באיחור של 20 שנה. סורי סקוויגל, זו האמת.

הפלואו

והנה החלק הכי עצוב – הוא ממש מתאמץ שזה יהיה טוב. קנדל נשמע כאילו הוא בטוח שהשיר הזה הוא הדבר הכי מגניב שקרה למשפחת רוי מאז המצאת האוננות. זו כמובן שלוחה של האגו והעיוורון האישי שלו, שחושב (לפרקים) שהוא חזק, מרשים וחכם יותר מכפי שהוא באמת. מעניין שגם בתקופה שהוא הכי כפוף לאביו, הוא עדיין מאמין שהוא זה שיודע מה "קול" היום. למעשה, אני די בטוח שהוא היה משתמש במילה "קול" בעצמו.

הפלואו של קנדל, בהתאם, משתנה לאורך השיר, גם אם הוא נשאר – בדומה לביט – באזורי הפלואו בום-באפ הניו יורקי. למעשה, יש רק מקור השראה אחד נוסף, הג'י-פאנק של הניינטיז, שהושאל ליצירת פזמון חצי מושר בסגנון סנופ דוג. אין ולא תהיה קלישאת מיש-מש ראפ יותר גדולה מבתים בסגנון איסט ופזמון בסגנון ווסט. שום אחידות מוזיקלית, פשוט לקחת מפה ומשם מה שרוצים, ולהראות כאילו אתה מבין מה אתה עושה גם כשאין לך באמת שום רצון להעמיק. מה זה קנדל אם לא זה.

הליריקס

ועכשיו, קצת כיף. המילים של קנדל הם מופת של חוסר מודעות מופרע, שיר האהבה שאף אחד לא רוצה לשמוע – במיוחד מושא השיר –  ובכל זאת נכתב ובוצע על במה. אפשר לשבת ולפרק פה כמעט שורה שורה (אני יודע שעשיתי את זה עם עצמי במשך שעות של הנאה), אבל במקום זה נתמקד בכמה נקודות שעולות מתוך הליריקס. קנדל מערבב במהלך השיר בין כל התוארים המופרעים שנקשרים לשם אביו וקלישאות ראפ של הצלחה ועוצמה, אבל בפועל זה יוצא לו ילדותי, בדיוק כמו לעשות לאבא שלך ראפ לכבודו. "מלך הצד המזרחי", "מתגלגל במכונית עם הילוכים" (יעני, מכונית יוקרה), "חליפות בעבודת יד", "כדאי שתצדיעו" אלו כולם אמירות שיוצאות מפי קנדל תוך שתי השורות הראשונות (!), וזה רק מתעצם.

"קינג קונג דאדי". יאייקס. קנדל ולוגן רוי, "היורשים". צילום מסך

הוא מתייחס אליו כגנרל, כמלך, כשחקן, כ-"קינג קונג דאדי" – ובהתחשב בעבודה שרק שמונה פרקים קודם הוא ניסה להרוס אותו, זה נראה פתטי. גם עירבוב הדימויים מעולמות הראפ לא נשמע ממש מוצלח על הטייקון השמרן – "כלבות פטפטניות" עוד עובר חלק בפי המשפחה עם הפה המטונף, אבל "מגלגלים איזה fatty" (במובן של ג'ויינט) לא רק נשמע כמו סלנג שלא קשור עולם של משפחת רוי, אלא גם כזה ששוב מבהיר כמה הוא לא מחובר לרחוב, או להיפ הופ עדכני, או לשנות ה-2000. לפחות מבחינה תרבותית.

>> ורגע לפני החזרה, הנה סיכום של העונה הקודמת

הרגע המחריד ביותר הוא, אם כך, הפזמון. מיילא הגניבה מסנופ והרצון לאיית את השם, לזה עוד יכלנו לסלוח, אבל הוא כל כך מרוצה מהחיבור בין איות שמו של לוגן ומונח הגנגסטרים OG (אולד או אוריג'ינל גנגסטר: מונח של כבוד שמתייחס לותיקי הכנופייה), כאילו זה לא משחק המילים הכי מאולץ בעולם. גם האופן בו הוא מאלץ את שארית האותיות למשפט ("A-N he playing") ואז חוזר מיד על המילה פליינג פעמיים כדי לאלץ את התוכן למוזיקה, מרגיש קצת כמו חריקת ציפורנים על לוח.

הבית השני קשוח לא פחות. הפעם קנדל מדבר על לוגן מנקודת המבט שלו, או לפחות מנקודת המבט המובסת שהיה בה באותו השלב. משפט המפתח פה הוא "אל תבלבלו את זה, עברתי גיהנום/ אבל מאז שאני סטן של אבא, אני חי בשלום". סטן, למי שלא יודע, זה רפרנס לשיר "סטן" של אמינם, שהפך לכינוי למעריץ אובססיבי. אז כן, קנדל עבר גיהנום, ואז מרגע שינה את עורו והפך למעריץ של אבא, הוא בסדר גמור. קצת אמת עצובה שנשפכת מבין השורות.

דווקא אחרי השורה הזו, פתאום הכינויים של קנדל לאביו הופכים לאמיתיים יותר. "מעצב תפיסות עולם, יוצר החדשות", הוא קורא לו, וצודק בכל מילה. הוא גם קורא לו "אבא של רבים", שזה גם כינוי מאוד דיקטטורי, וגם אמירה עצובה על לוגן כאבא נוטש שלא מראה אהבה לילדיו. השורה החותמת היא פשוט סיכום של כל מה שקנדל למד במהלך הסדרה עד כה: "אז אל תנסו להתחצף למלך/ פשוט תתכוננו, ביץ', לנשק את הטבעת שלו". וזה בדיוק מה שקנדל חושב שהוא עושה עם השיר הזה, רק שלוגן לא ממש רוצה את הנשיקה המוזרה הזו.

הפרופורמנס

גם אל מול מבטי ההלם, הלעג המובהק וקריאות הבוז המרומזות (וזה רק מהאחים שלו), קנדל שוקע לתוך ההופעות במלואה. הוא זז על הבמה במלוא הפוזה, מתייחס בתנועותיו לתוכן (למשל: כשהוא מפציר בכולם להצדיע, הוא מצביע בעצמו), מחזיק את המיקרופון באופן נכון, נהנה מביצוע הפזמון עם חיוך נסתר. הוא כל כך נכנס לזה עד שהוא מתחיל להצביע לחלק מחברי הקהל ומעושה את הטעות החמורה של כל ראפר מתחיל – לנסות הפעלת קהל מבלי שאתה בטוח שהקהל איתך. הקהל לא ממש איתו, ותחנוני היאוש של רומן ("אתה חייב לסיים את זה") מהדהדים הרבה יותר חזק מקריאות הקהל הדלות, עם כל הכבוד לרצון הטוב של גרג.

אבל הדבר הגרוע ביותר, הפאנץ' האחרון, היא הבחירה שלו לשים על ראשו של לוגן את הכובע. באמת שהיתה רק דרך אחת שזה יהיה יותר מביך – אם הוא היה שם את הכובע שלו הפוך. תודה לאל שזה לא קרה, כי אז הסדרה היתה מסתיימת ברצח מול אולם מלא עדים, ולוגן רוי בכלא.המופע של קנדל הוא אגו-טריפ אישי שהסתבך למבוכה פומבית, אבל גם השתקפות עצובה של מה שקנדל היה רוצה להיות – קשוח, מתוחכם, קול – אבל לעולם לא יצליח. ובאותו הזמן, אבא שלו יושב בפנים חתומות, מסרב לקבל את המתנה המביכה שהושלכה עליו, ובטח גם נחרד מעצם הבחירה לעשות זאת בראפ. רק עוד פער קטן אך מייצג בקרב הגדול שבין הבן הבכור (סתום ת'פה, קונור, זה לא נוגע אליך) ובין האב העוצמתי, ה-OG.