לא עוד מלחמה: מי בישראל ירצה לראות סרט כזה בימים כאלה?

השם העברי מבטיח לצופים סרט אקשן על מבצע נועז, המובל על ידי גיבורי-על במדים. השם המקורי, "Warfare" (לוחמה), הרבה יותר נכון. כי "יחידת העילית" אינו סרט על אירוע יוצא דופן, אלא משחזר תקרית אחת מתוך שגרה איומה של לחימה. שלא כמקובל, הסיפור לא הגיע אל המסך מכותרות העיתונים או מספר שהפך לרב מכר, אלא סופר לבמאי אלכס גרלנד על ידי היועץ הצבאי ריי מנדוזה בזמן שהשניים עבדו יחד על "הקרב על אמריקה", שגרלנד כתב וביים. בסרט החדש שניהם מקבלים קרדיט כתסריטאים וכבמאים שותפים. 

>> הקאסט המפואר של "מובלנד" הוא רק סיבה אחת להתמכר אליה
>> הפינאלה של "הלוטוס הלבן" הוא פסיפס יפהפה של כאב וסבל

לפני שהגיע לקולנוע, מנדוזה היה חייל במלחמת עיראק וב-2006 השתתף במשימת תצפית שגרתית בעיר רמאדי, שהסתבכה כשמורדים עיראקים זיהו את נוכחותם של האמריקאים באחד הבתים. כותרות בתחילת הסרט מספרות שהוא מבוסס אך ורק על הזיכרונות של החיילים שהשתתפו בקרב שהתפתח שם. לכן הוא מוגש מנקודת מבטם, ללא רקע או הקשר מכל סוג שהוא – לא אישי ולא לאומי. התוצאה היא סרט מלחמה אפקטיבי מאוד. השאלה היא אם יש לו סאבטקסט או אמירה כלשהי. השאלה הנוספת היא – מי כאן בארץ ירצה לראותו בימים נוראים אלה? לחילופין, אפשר לקדם אותו כסוג של צפייה חובה עבור תאבי המלחמה, ששולחים גברים ישראלים תשושים להרוג ולהיהרג בעזה.

אחרי סצנת פתיחה רועמת, מלאת אדרנלין ופרומונים, שבה אנחנו צופים בחיילים צופים בסרטון של נשים עושות כושר בבגדי גוף צמודים, אנחנו מצטרפים אל כיתת חיילים ברחוב בלילה בעיר מדברית. המעבר החד מהווליום של המוזיקה בפתיחה לדממה ברחוב החשוך מסמן את האסטרטגיה הקולית של הסרט, שנע הלוך ושוב בין שקט מתוח לרעש קיצוני (יריות, פיצוצים, זעקות כאב), ללא מוזיקה כמקובל. "יחידת העילית" שואף למאה אחוז ריאליזם. זה כולל התרחשות בזמן אמת, ללא שמץ של רהב סגנוני. לא תמצאו כאן שוטים וירטואוזיים או תאורה סוגסטיבית, לא פלשבקים לאישה שמחכה בבית, וגם לא האדרה של הרואיזם או דיונים על חוסר התוחלת של המלחמה. 

מה שיש כאן זה חיילים מצוידים היטב שנשלחו לבצע משימת מעקב, והם מבצעים אותה בדקדקנות, בלי להבהיר לצופים למה בעצם הם חודרים לבית של משפחה באמצע הלילה, ומה מטרת המשימה בקונטקסט הרחב של הלחימה. להשלמת התמונה אפשר למצוא הסברים מפורטים באתר military.com. הבחירה לא להסביר כלום מייצרת סוג של אמירה – שלא ברור אם היא מכוונת – לגבי חוסר התוחלת של נוכחות החיילים שם.

החיילים בסרט אינם מגולמים על ידי כוכבים, והפרצוף המוכר ביותר הוא של וויל פולטר מסרטי "הרץ במבוך". הוא מגלם את המפקד אריק, שבשלב מסוים מאבד את עשתונותיו ומבקש מחייל אחר להחליפו. מוכר למדי גם קוזמו ג'ארביס מ"שוגון" בתפקיד הצלף אליוט. הסרט מוקדש לדמותו, ומנדוזה אומר שזה משום שאליוט לא זוכר כלום ממה שקרה שם. מנדוזה עצמו, האחראי על מכשיר הקשר, מגולם על ידי דפרו וון-א-טאי מהסדרה "כלבי השמורה". אפשר להזכיר גם את ג'וזף קווין מ"גלדיאטור 2" ומייקל גנדולפיני (בנו של ג'יימס), אבל זה די מיותר כי אף אחד מהם אינו מעצב דמות בעלת אפיונים ספציפיים. חלק מהזמן הם גם עוטים קסדות ומשקפי מגן ומכוסים אבק קרב שמקשים עוד יותר על זיהויים.

בתום הסרט יש מונטאז' קצר של צילומים מהסט, וגם תמונות של השחקנים לצד החיילים שהם מגלמים. זאת נטייה מקובלת בסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, רק שכאן פניהם של רוב החיילים מטושטשים. מן הסתם זה נועד להגנתם, אבל זה גם חותם את הגישה של הסרט לא לספק אפיונים דרמטיים של הדמויות. זאת לא דרמה אנושית. זה מאה אחוז סרט מלחמה.

"יחידת העילית" אינו מספק לנו מוקד הזדהות פרט לכך שאנחנו נמצאים בתוך הבית עם האמריקאים, ואלה שיורים בהם נראים מרחוק, לרוב דרך הכוונת הטלסקופית של רובה הצלף. העיראקים היחידים שנראים מקרוב הם בני המשפחה, שהוצאו ממיטותיהם באמצע הלילה ונדרשים לשבת בשקט ולראות כיצד הורסים להם את הבית. עם זאת, כשהתופת מתפרצת והחיילים הלכודים בבית משוועים לעזרה, הצופים נגרפים אל תוך ההתרחשות ונכנסים לסטרס מתמשך עד כותרות הסיום. כאמור, המתח הזה נבנה בלי המיית תופים וכלי מיתר – רק הדבר עצמו. זה סרט פיזי מאוד, שמספק תחושה עזה של איך זה להיות שם, וזה מה שיש לו להציע.

3.5 כוכבים
בימוי: אלכס גרלנד, ריי מנדוזה. עם וויל פולטר, קוזמו ג'ארביס, מייקל גנדולפיני, ג'וזף קווין. ארה"ב 2025, 95 דק'