כל יום קורה משהו דפוק, ואף אחד לא יציל מהמוות. אז עשיתי מזה סרט

מה הפחד הכי גדול שלי? הסוף. המוות. לא נחשים, רוחות, מפלצות או מלחמות – רק הסוף מפחיד אותי. אני עוד זוכר את המרד הראשון באבא שלי – בדיוק עברנו דירה, והוא הסביר לי שמתישהו דברים נגמרים וצריכים לעבור הלאה. לא הייתי מוכן להסכים עם זה – לוותר על כל מה שבניתי, על החברים והחלומות. זהו היה השלב הראשון בו אני והסוף משחקים תופסת.

>> כמו צמח בּר: בית קפה קטן ויוצא דופן נפתח מול קאנטרי העלייה

אולי זו גם התקופה אליה נולדתי – שנות ה-90 אל עבר שנות ה-2000 – כשהאמריקניזציה שולטת על האינטרנט אליו נולדנו. כבר שהיינו ילדים קטנים, במשחקי המחשב ובטלוויזיה שידרו רק סדרות אנימה וקומיקס שלעולם לא נגמרות עם דמויות שלעולם לא מתות. ראינו את החלום האמריקאי דרך ה-MTV ודרך ביל קלינטון שמפגיש מנהיגים ללחיצות ידיים במזרח התיכון. רק כשגדלנו, הבנו שזו לא המציאות. זעמתי על כך. יתרה מזאת, הרגשתי נבגד. התמימות בגדה בי וכל החברים שכל כך שנאתי ואהבתי יחדיו השתנו או נעלמו.

מה ששבר אותי זה שלפני שנתיים החתול שלי, שכל כך אהבתי וגדל יחד איתי, נפטר. לא הצלחתי לעכל את זה. כל יום אנשים מתים ואלוהים לא עושה שום דבר בנידון כדי לעצור את זה ולתת להם לחיות לנצח. באותו זמן, חבר טוב שזכר תמיד לעודד כשצריך ניסה להרגיע אותי, וכתב לי: "אוהב אותך ירדן. הכל עובר בסוף". לא הצלחתי להבין את המשפט הזה שלו, או מה בדיוק הדבר שעובר.

זה לא עניין אותי ולא ממש הצליח לעודד אותי. אז התחלתי לחפש בכל רחבי האינטרנט דרך בה אנחנו יכולים להאריך את חיינו – בכל אתר בעולם – בפיזיקה, בביולוגיה, במיתולוגיות ישנות, ואפילו בפיצוח פרדוקס המסע בזמן – אך הבנתי שזה לא אפשרי. אבל אולי כן אפשרי בדרך אחרת. כך נוצר בראשי השלב השני, בו כתבתי את דמויותיהם של רון גלייזר וטל דרייפוס – 2 מתבגרים אאוטסיידרים, שמושפעים מתרבות הפופ של אמריקה, ומנסים לצאת מהמקום בו הם גרים על מנת להגשים את חלומם, כשבדרך הם מגלים את שברון הלב, המוות, והסוף.

חשוב לי שתדעו, הסרט הזה נכתב בדם. כל דיאלוג שלו נכתב עם כעס וצלקות פנימיות. כעס על עצמי, כעס על הקרובים אליי, כעס על העולם. אמנם זהו סרט קומדיה, אבל ליאור נשר, המרצה החכמה שלי לתסריט בלימודי הקולנוע במכללת מנשר, אמרה לנו פעם שקומדיה הוא הז'אנר הכי כועס וביקורתי, ולכן אנחנו צוחקים. ולכן הסרט הוא ניסיון שלי להעביר את הביקורת הגדולה ואף תמימה על העולם הדפוק הזה, במיוחד בתקופה הנוכחית – כל יום קורה דבר אבסורד חדש וחסר צדק – ואני ממש לא מדבר על חברות ותרבויות כאלו ואחרות – אלא ממש על הפרט, על החיים שלנו. כל יום קורה משהו דפוק לכל אחד מכם, ואין ביטחון שמישהו ישמור עלינו, ובטח לא ביטחון שמישהו יציל אותנו מהמוות שיקרה מתישהו.

התחלנו לצלם את הסרט. זה לקח 7 שנים כאשר, הכל צולם בחלקים. כל שנה, פעם בשנה, חלק נוסף שמרכיב תקופה אחרת בחייהם של הגיבורים. החברים שלי מהלימודים הצטרפו, ואליהם גם תובל שפיר ולאה לב ששיחקו בסרט. הם הפכו משחקנים ששיחקו בסרט קצר כאפיזודה קטנה בחייהם, לחלק מכתיבה של הפיצ'ר על ההתבגרות של כל אחד מאיתנו. למעשה, של דור ה-Y המפונק, כמו שדור ה-X אוהב לומר.

אבל, מסר מהטבע תמיד דאג להזכיר לי שהשעון מתקתק, וזה לא יהיה כך לנצח. פתאום, בפעם הראשונה, חוויתי את המוות קרוב במיוחד. יהב וינר ז"ל, חברי הקרוב, נרצח ב-7 באוקטובר בביתו שבכפר עזה. יהב, שלמד איתי 5 שנים קולנוע והיה ע. במאי ותאורן בסרט – לא פה יותר. זה נגמר. משהו בי השתנה. הופתעתי לגלות כי אני בשלב השלישי. אצבעותיי כותבות משהו שלא מתאים לי וזר לי. אותן מילים שאותו חבר, יהב וינר, שידע לעודד וידע להרגיע אמר לי לפני שנתיים. אני, לוחש לגיבור הסרט, "אוהב אותך רון גלייזר. הכל עובר בסוף".
״ילד זין״ בכיכובם של לאה לב ותובל שפיר יוצא בהקרנת בכורה ב – 15.1 בקולנוע רב חן דיזינגוף. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים