הטוב, הרע והדי נורא: הכל מאוד מורכב עכשיו. גם זאב רווח

הסרט התיעודי "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח" מצליח לחמוק מהמלכודת של מרבית סרטי הדוקו הביוגרפיים, ולא מטאטא מתחת לשטיח את הצדדים הבעייתיים, רגעי השפל והסתירות הפנימיות באישיותו של רווח ז"ל. ואולי הסתירות הללו הן כל הסיפור
זאב רווח ז"ל הלך לעולמו בשבוע שעבר. אחת הדמויות הכי מזוהות עם הישראליות וגם הכי מורכבות – מי שמצד אחד פרץ שער לציבורים שלמים שלא ראו את עצמם על מסך הקולנוע, ומצד שני נחשב למי שהגחיך את אותם אנשים ממש ועשה מהם קריקטורות. קומיקאי רדוד וגם שחקן דרמטי מוצלח. דמות אהובה – וגם אדם שפגע בנשים שעבד איתן, לעתים בצורה מאוד אכזרית. בקיצור, כמו שאין ישראליות בלי זאב רווח – גם אין זאב רווח בלי מורכבות.
>> עולם של מנותקים: 20 הסדרות הכי טובות על המסך כרגע
>> גן עדן לעבריינים: הטלוויזיה בישראל מתאבססת על עולם הפשע
באופן אבסורדי כמעט כמו הסרטים שלו, זאב רווח מצא את מותו 36 שעות אחרי שבפסטיבל דוקאביב גליל הוקרן הסרט התיעודי "ימים טובים" – סרט שנועד לספר את הסיפור המורכב ומלא הסתירות של רווח. עכשיו, אחרי שכבר נאסף אל אבותיו, הוא מגיע אל המסכים – ומשודר הן ב-HOT והן ב-yes. יוצר הסרט הוא הבמאי אלון גור אריה – בפורמט שמאוד מזכיר סרט תיעודי אחר שביים ויצא לפני קצת יותר משנתיים, "אנחנו לא ניפרד לעולם", על חברו של רווח לתהילת "צ'רלי וחצי", יהודה ברקן ז"ל.
ובכל זאת, יש הבדל אחד יסודי בין שני הסרטים: דמות המספר. במקרה של ברקן, התקבלה החלטה מעט קרינג'ית להשתמש ב-AI ולדובב את ברקן עצמו, ש"יספר בגוף ראשון" את הסיפור שלו לאורך הסרט. גם בסרט על רווח יש קטעים שבהם רווח מדבר על עצמו, אבל אולי כלקח מההחלטה הלא מוצלחת ההיא, הם כבר הקלטות שאכן יצאו מפיו ממש (בסרטים דוקומנטריים אחרים או בתכניות שאליהן התראיין), לצד שורה של מרואיינים נוספים – מבני משפחה ועד קולגות, שחקנים במאים ואפילו מבקרים. הירידה מהגימיק עשתה טוב לסרט והפכה אותו לאותנטי יותר.
אחת הבעיות של הז'אנר הדוקומנטרי בשנים האחרונות, הוא התפתחותו של תת-ז'אנר שאמנם חוסה בגדול תחת הכותרת "דוקו", אבל הם לא באמת תיעודיים. דוגמאות אפשר למצוא בעיקר בנטפליקס, בסדרות כמו "הריקוד האחרון" של מייקל ג'ורדן, הסדרה על דייויד בקהאם או הדוקו שליווה את הארי ומייגן. הדיל שמציעים מושאי הדוקו הוא פשוט: גישה תמורת צנזורה. אני, הדמות שבלב הסרט, אתן לכם גישה בלתי נתפסת לחיי – אני אדבר בקולי, אתראיין באריכות (כולל על חלקים פחות מחמיאים), אפילו תקבלו גם חומרים חדשים ונדירים ששמרתי בכספת.

אבל בצד השני, מגיע המחיר בדמות השליטה שיש למושאי הדוקו על מה שנכלל בו. זה אפילו לא צריך להיות מפורש; ברור מאליו שכאשר המרואיין הוא גם בעל הזכויות – כמו במקרה של ג'ורדן, שחברה בבעלותו היתה מעורבת בהפקת "הריקוד האחרון", הסרט יהיה מלטף יותר באופן טבעי ויכיל פחות אמיתות כואבות על האדם שבמרכז הסרט, ישאל פחות שאלות קשות, ויותר יסתנוור מעצם ההישגיות של הבאת המרואיין אל המצלמות.
ב"ימים טובים" זה לא המצב. הוא כן מספר את הסיפור של רווח מזווית הראייה שלו – מהילדות וההגעה לישראל, דרך הקושי עם הביקורת שלעגה וסנטה בסרטים שבהם שיחק וביים, דרך המצב המשפחתי המשתנה ומערכת היחסים עם הילדים ועוד ועוד. מצד השני, הוא מצליח לגלות גם צדדים אפלים ממש בהתנהלות של רווח – כשלשיא מגיעים הדברים במונולוגים הכואבים מאוד של השחקנית חני נחמיאס, שמתוודה באופן ישיר על אונס שעברה על הסט של הסרט "בובה" (שרווח ביים), ולאחר מכן גם על יחס מתנכר עד כאב של רווח כלפיה בהפקה אחרת שבה הם השתתפו ביחד.

במילים אחרות, הסרט מצליח להיות מורכב – כמו הדמות שבמרכזו. הוא מתאר בכפיפה אחת בנאדם מאוד רגיש ומאוד אכזרי; מאוד צמא לאהבת הקהל ומאוד אמיץ ביכולת ללכת בדרכו. האם הסרט בהכרח מסכים עם כל מה שנעשה? לעתים הוא קצת מצטדק (כמו המונולוג המדכדך של הלל מיטלפונקט, מיד אחרי תיאור סצנת האונס, שבה הסביר ש"אולי זה מה שהיה צריך" – כאילו מישהו צריך דבר כזה), אבל הוא לפחות מספר את הסיפור במלואו. הטוב והרע ביחד – ומתאר דיוקן שלם.
באופן אבסורדי, דווקא סרטים כאלה גורמים לצופה להעריך יותר, גם את היצירה וגם את האיש שמאחוריה. כי בני אדם הם לא מלאכים וגם לא שטנים, הם בני אדם – שמלאים בחטאים אבל גם במצוות, שעושים טוב כמו שהם עושים רע, שמייצרים ערך וגורמים נזק. ובוודאי שהדברים האמורים לגבי אישיות גדולה מהחיים כמו זאב רווח ז"ל.

שם הסרט, "ימים טובים", קרוי על שם שירו של אחיו, אורי רווח, ששימש כפסקול הסרט "רק היום" (שנחשב לאחד מטובי סרטיו). זה שיר מאוד אופטימי, מאוד מואר – ולכן במחשבה ראשונה קצת לא ברור איך השם החיובי מתחבר עם סרט שהוא בהרבה רגעים מאוד לא פשוט. ואולי זה בדיוק העניין, אולי הסתירה הפנימית היא הסיפור. ואולי המסר הגדול של הסרט הוא שמי שלא מפחד להאיר גם את הצדדים האפלים – יוצא בסוף כמנצח אמיתי.