זה סרט בהשראת ילדותו של במאי יהודי. אבל זה לא "הפייבלמנים"

אחרי שבעה סרטים שהעניקו לו מוניטין של אמן קולנוע (בעיקר בצרפת), בגיל 53 ג'יימס גריי החליט לחזור לשכונה שלו בקווינס, ולעשות סרט בהשראת ילדותו כבן למשפחה יהודית בראשית שנות השמונים. עקב התזמון, הקישור ל"הפייבלמנים" של ספילברג מתבקש, אם כי גריי החל לעבוד על הסרט לפני הקורונה, שגרמה לעיכוב בהפקה, ושני הסרטים לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה. הסרט של גריי אינו זוהר באור יקרות של נוסטלגיה מתוקה, אלא הוא עגמומי וכמעט אפרורי, ולא לגמרי מגובש.

פול גראף בן ה-12 (בנקס רפטה) חושב שאמו אסתר (אן האתאוויי) שולטת בבית הספר בגלל שהיא ראש ועד ההורים. זה נותן לו תחושת בטחון כוזבת. אביו אירווינג (ג'רמי סטרונג החליף בתפקיד את אוסקר אייזק שפרש עקב העיכוב) הוא שרברב שרוצה שבנו יגיע רחוק יותר ממנו, ובתסכולו הוא מרים עליו יד. רק סבא אהרון (אנתוני הופקינס החליף את רוברט דה נירו) תומך בשאיפותיו האומנותיות של פול, שמצייר במחברתו גיבור-על ורקטה – דימויים של המראה אל מעל המציאות המאכזבת. הדרמה של הסרט מתמקדת בידידות שמתפתחת בין פול לבין ג'וני (ג'יילין ווב), ילד שחור ועני עם ליקויי למידה שמתגורר עם סבתו החולה. יחד הם מעשנים ג'וינט בשירותי בית הספר, מה שמביא לסילוקו של ג'וני ולהעברתו של פול לבית ספר פרטי, שם ידידותו עם החבר השחור שנותר מחוץ לגדר עומדת בפני מבחנים.

הסצנות המשפחתיות על רקע הקמפיין של רונלד רייגן לנשיאות מנוקדות ברגעים אותנטיים של זיכרונות ילדות. אבא שמתעצבן מול הטלוויזיה. סבתא (טובה פלדשו – השחקנית היהודייה היחידה בסרט) שפולטת אמירות גזעניות ליד שולחן האוכל. הסצנות הכי חמות ונוגעות לב הן אלה של פול עם סבו האהוב, שמספר לו סיפורים על אמו שברחה מהאנטישמיות הרצחנית באוקראינה ומלמד אותו להיות אדם טוב. "תהיה מענטש", הוא אומר. בניואנסים של הסצנות האלה יש תחושה של אמת כובשת. דווקא הידידות של פול וג'וני, ובעיקר המבחנים הקשים שמוטלים בדרכה ומחייבים את פול לקחת אחריות על מעשיו ברוח דברי סבו, נדמים לפעמים מאולצים לצורך ניסוח מסר אנטי-גזעני.

גריי סיפר שבמהלך הצילומים הוא חשב על "זיכרונות" של פליני ועל "400 המלקות" של פרנסואה טריפו. הקשר לסרט השני, זה שהזניק את הגל החדש הצרפתי ב-1959, בולט עד כדי כך שלפרקים נדמה שהזיכרונות ב"ימי התום" הם של הבמאי הצרפתי יותר מאשר של גריי. כמו אנטואן דואנל, בן דמותו של טריפו, פול הוא ילד מרדן ונאיבי שמנצל חוסר תשומת לב של מורה כדי לחמוק יחד עם ג'וני מטיול כיתתי. השוטים שלהם  רצים בסנטרל פארק דומות לסצנות של אנטואן וחברו רנה ברחובות פריז. הדמיון העז ביותר בין הסרטים מגיע לקראת הסוף, כשפול מתכנן לברוח עם ג'וני למיאמי. לשם כך הוא גונב מחשב (מכונת כתיבה ב"400 המלקות") במטרה למשכן אותו, אך כמו אנטואן הם מגלים שזה לא כל כך פשוט ונתפסים על ידי המשטרה.

. מתוך "ימים של תום"

טריפו יצר את סרטו הסמי-אוטוביוגרפי בגיל 27 והיה בו משהו הרבה יותר רענן  ומשוחרר. סרטו של גריי לעומת זאת נחווה כיותר מחושב. לצורך האמירה החברתית הוא אף שילב בסרט שתי דמויות אמיתיות ממשפחת טראמפ – איש העסקים פרד טראמפ (אביו של הנשיא העתידי) שתורם כספים לבית הספר היוקרתי, ובתו המשפטנית מאריאן טראמפ (ג'סיקה צ'סטיין החליפה את קייט בלנשט) שנושאת נאום ארוך בפני התלמידים ומעודדת אותם להפוך למצליחנים. השניים מייצגים את הכיוון שאליו אמריקה פונה עם בחירתו של רייגן לנשיאות (שם הסרט באנגלית הוא "זמן ארמגדון"), אך הם נראים כתוספת מעט מודבקת לסיפור ההתבגרות שבמרכז הסרט. לכן בניגוד לסיום הבלתי נשכח של "400 המלקות", הפניית הגב של פול אינה מותירה הד רגשי.

3.5 כוכבים. Armageddon Time בימוי: ג'יימס גריי. אן האת'אוויי, אנתוני הופקינס, ג'רמי סטרונג. ארה"ב 2022, 114 דק'