שקט יצירתי: היצירות הכי גדולות בהשראת יום ו/או מלחמת כיפור

יום הכיפורים אלו השעות האחרונות האלה. כשלאט לאט, הרחובות מסביב לבית נאלמים. המכוניות האחרונות יורדות מהכביש, השמש כבר כמעט מתחילה לשקוע – ושקט. נראה לי שזה הדבר האחרון שגם אחרוני החילונים מוכנים להתחבר אליו – הדממה הזאת שלפני תחילתו של יום הכיפורים. רק ציוצי ציפורים ברקע, והמולת התפילה מבית הכנסת שמגיעה עד קצה הרחוב.

הרבה יצירות נעשו לאורך השנים על היום המיוחד הזה. יש משהו שהפך אותו למיוחד עם השנים, הרבה יותר מימי צום אחרים (צום תשעה באב למשל, או צום גדליה) במסורת היהודית. אולי זו המלחמה, ואולי זו העובדה שבניגוד להרבה מלחמות דת – דווקא ביום הזה, יש קונצנזוס. כך או כך, היום הזה הוליד יצירות רבות במגוון מדיומים – טלוויזיוניות (מתוסרטות או לא), מוזיקליות, מרגשות וכואבות ומתוקות ושקטות וחילוניות ודתיות. הכל יחדיו. אלו כמה מהטובות שבהן.

"שעת נעילה" (סדרה, "כאן 11", 2020)

השנה מציינים חמישים שנה למלחמת יום כיפור, מה שכרגיל מציף לא מעט קלישאות שחוזרות על עצמן – הפרוטוקולים, המריבות בין זמיר לזעירא, לאונרד כהן (אנחנו עוד נחזור אליו,). ובתוך כל אלה, צמח האפוס המרהיב של תאגיד השידור הישראלי – סדרה בת 10 פרקים, שמלווה את סיפורה של המלחמה דרך החיילים בשטח. עופר חיון בתפקיד גדול מהחיים, שחר טבוך בתפקיד שהכניס אותו ללב של מדינה שלמה – ואיך אפשר לעזאזל בלי ג'וי ריגר? סדרה לא קלה, אבל חשובה כדי להבין את הסיפור האמיתי של המלחמה הארורה הזאת. זה שלא יהיה במוספים ובהקלטות שמועלות באוב כל שנה במהדורות החדשות.

"שיר אחד" – Lover, Lover, Lover (אנא, אנא, אנא) (פודקאסט, "כאן 11", 2022)

ואם כבר המלחמה, אז הנה עוד זווית טובה מאוד. "שיר אחד" הוא אחד הפודקאסטים היותר טובים בעברית, והפרק הזה היה טוב במיוחד – כי הוא הביא את הסיפור הכמעט לא ייאמן של לאונרד כהן, אחד מגדולי הזמרים, שנוחת בישראל כדי להישלח לחזית במלחמה. בדרך, הוא כותב את אחד מהשירים היפים שלו, ומבצע אותו מול החיילים. אחר כך הוא גם הפך לשיר של שלומי שבן, ובתוך כל הסיפור הזה קיים גם טקסט נפלא על יחסי אדם ואלוהים. כל זה, בסיפוריות הנהדרת של "שיר אחד", הוא יצירה ששווה לחזור אליה תמיד.

רביד פלוטניק – "יום כיפור בכפר סירקין" (מתוך "ועכשיו לחלק האומנותי", 2019)

ומהגודל של המלחמה – לארציות של יום כיפור. בכל שנה, אני תמיד חוזר הביתה. נשאר עם ההורים, ובעיקר – עם אבא. בשיר המצוין והמרגש הזה, פלוטניק כותב על אבא שלו – אבל כמו בהרבה שירים כאלה, כל אחד רואה את האבא של עצמו. הקשר עם האדם הזה, ששונה ממך אבל מאוד כמוך. ויום הכיפורים מסביב, שמשבית את כל הסחות הדעת האפשריות, הוא גם הזמן שבו שתי הדמויות האלה – הבן והאב, יכולים להתאחד לרגע. "איך זה שיום כיפור היום ולא דיברנו מילה / והתייחסנו לא יפה התעצבנו וזרקנו קללה / לא אמרת את שעל ליבך, אני לא ביקשתי סליחה / הוא אמר לי: לא נורא, תמיד יש את יום כיפור הבא / אני איתך".

הגשש החיוור ונעמי שמר – "לו יהי" (1973)

מדובר בשיר שהפך לקלישאה, אבל כמו שכתב פעם דני סנדרסון הגדול – יש קלישאות נכונות. "לו יהי", השיר שנולד בכלל כסוג של טייק אוף עברי ל-Let It Be של הביטלס, הפך להיות שיר שמגיע לכל בית – ומנוגן, כל שנה, במוצאי יום הכיפורים. אבל אני רוצה ללכת דווקא לביצוע הזה, של הגששים; השלישייה שכל כך התמחתה בלהצחיק, אבל ברגע הזה הפשיטה מעליה את כל התחפושות והשעשועים. שייקה בקול החם, פולי מחבק ובעיקר הביצוע מלא החסד של גברי. זה היה רגע אנושי נהדר בליבה של אגדה ישראלית.

הפרלמנט – "כיפור" (מערכון, מתוך העונה הראשונה, 2012)

"הפרלמנט" הפכה להיות, ברבות השנים, אחת משכיות החמדה של הטלוויזיה הישראלית. רק 10 היו פרקים לה, בשתי עונות, אבל היא הפכה להיות רגע נדיר שבו הפופולרי והאיכותי נפגשים. אופייני למקום שממנו היא צמחה – "ארץ נהדרת". המערכון הזה, גם הוא, קיבל אחרי שנים את התואר "קלישאה" – אבל בעיניי הוא פסגה. מעבר לכך שהוא מאוד מצחיק (ומכיל שתיים מהדמויות האהובות של "ארץ", שאולי בגילומו של אסי כהן, וראובן בגילומו של ערן זרחוביץ') – היה בו משהו שהביא למסך מציאות שהכרתי. המציאות הזאת של הבית, לפני ובמהלך הצום. הטקס המוזר הזה שבו גם משפחה חילונית לגמרי משחקת אותה דתייה, הצום ו"חוקי הפורמט". ואיכשהו, בסוף הרגע שבו גם ראובן ושאולי מבינים שזה לא אמיתי – ושולפים את הכנאפה. יצירת מופת של ממש.

אריק איינשטיין – "סתיו יהודי" (מתוך "משירי אברהם חלפי", 1988)

בכל שנה, רגע לפני שהצום מתחיל, אני נשאר עם השיר הזה. מנגן אותו, עד שהצום ממש מתחיל. כנראה שיר הכיפור האהוב עליי ביותר – כי הוא החיבור המושלם בין טקסט למבצע. נכתב כשבועיים לפני ראש השנה תשל"ב, 1971 על ידי אברהם חלפי, שהיה חילוני גמור. גם אריק איינשטיין, ש-17 שנה אחר כך הרים את השיר לטובת האלבום המצוין הזה. אבל נדמה שאצל שניהם היה חיבור אחר ליום הזה – חיבור קצת יותר רוחני, למרות הרקע שהיה מנוגד לדת. זה הרגע שבו גם אנשים שאין אמונה בחייהם, מרגישים קצת יותר מחוברים לבסיס הזה. ובסופו המשפט שהפך למוחשי במיוחד, כאשר איינשטיין הלך לעולמו לפני עשור. ופנים יהודיות מן הגולה, באפרפר נוגה, ירחפו לפני כיסא אדון עולם.

יוסי בנאי ומיכה שטרית – "תרנגול כפרות" (מתוך "מפגשיר", 2006)

יוסי בנאי ז"ל היה מגדולי המבצעים שידעה המוזיקה הישראלית. שנים הקול האייקוני שלו הרעים, צמרר וריגש אותי – וגם רבים אחרים. "אהבה בת עשרים", "מרוב אהבה", "אני וסימון ומואיז הקטן" – אתם יודעים. אבל במשך השנים, בנאי שקע לאיטו. וזה היה השיר האחרון שהקליט בחייו: בקול סדוק, רחוק מההדר שאפיין אותו, אבל עדיין עם אותה ההגשה ואותו הקסם. הדברים שרוח הזמן לא יכולה לגעת בהם. שיר שמספר את הסיפור כולו – הסתיו, והרומנסות, וזמירות החג, והמפה הלבנה בכל חג. לימים, גם שורת המבצעים הנהדרת של "זהו זה" הרימה את השיר הזה – ונתנה לו חיים חדשים. אבל אני תמיד חוזר לביצוע של בנאי, כמה חודשים לפני שהלך בעצמו אל ארץ הדממה.

"המזח" (סרט, 2023)

מלחמת יום הכיפורים היא אירוע שכידוע, עסקו בו רבות – הן ביצירה הדוקומנטרית והן ביצירה יותר אישית. אבל דוגמא נדירה היא הסרט הזה – שביים ליאור חפץ ויצא לאור ממש בחודש שעבר – בגלל הזווית הייחודית. זה לא היה סיפור הירואי על קרב גדול, אלא מקרה של לוחמים שבחרו בחיים – בניגוד לרוח שדוגלת בסיכון חיים, ובניצחון בכל מחיר. בתוך האווירה המיליטנטית שאנחנו חיים בה, מדובר היה במשב רוח מרענן – וגם בסרט יוצא דופן. ב-9.10 תוכלו לצפות בו בכאן 11, כשיעלה כסדרה בת 5 פרקים.

חוה אלברשטיין – "שיר תשרי" (שיר, 1978)

מקרה קלאסי שבו האווירה מנצחת את התוכן. "שיר תשרי" הוקלט בסוף שנות השבעים, לכאורה על הימים הנוראים – אבל הוא הפך בעיניי לשיר שמזוהה דווקא עם היום הזה. הטקסט של רחל שפירא והלחן של דני עמיהוד, שנכתב מחדש על שיר נשכח בשם "מי יתפוס כוכב נופל", הפך לכזה שלוכד את התחושה החמקמקה של יום הכיפורים – השילוב בין העצב שמשתלט, לבין הטון המעט יותר אופטימי. ומעל כל זה, הביצוע המופתי של חוה אלברשטיין – שהפך את השיר לנצחי.

"לא תשקוט הארץ" (סדרה דוקומנטרית, 2013)

המלחמה, כמובן, מרחפת מעל הטקסט הזה – ובמידה רבה, מעל המדינה הזאת. במלאת 40 שנה לה ביים עמית גורן את יצירתם של אמיר אורן ומיכה פרידמן את הסדרה – בת ארבעה פרקים, שסיפרה את הסיפור הכואב של המלחמה המדממת. מכל הזוויות – מהגורמים הממשלתיים ועד החיילים בשטח. סדרה כואבת, שדווקא השם שלה באנגלית הוא החזק ביותר – "The Avoidable War". המלחמה שניתן היה למנוע.

לאונרד כהן – "Who By Fire" (שיר, 1974)

כל חיי היו על הרצף שבין אמונה לחוסר אמונה. תמיד הייתי חילוני – אדם שחי את חייו בתוך החופש, מסרב להיכנע לכבלי הדת. מצד שני, תמיד היה בי מקום שמחפש במה להאמין. ואת החלק השני הזה מייצג השיר היפהפה הזה, שזכה ללא מעט ביצועים בעברית – כולל האחרון של איה כורם. השיר שנכתב שנה אחרי המלחמה (שכאמור, כהן בהחלט הכיר), והפך להמנון – אולי גם לשירם של אלה שמחפשים את האמונה בדברים הקטנים. מחוץ לסיסמאות הדתיות הגדולות.