"יש לי שאלה מוזרה- רוצה להתחתן?"

כמו אחרי כל פרק של ״משחקי הכס״, בלילה שבין שני לשלישי, עוד לפני שעיכלנו את המאורעות, נכנסנו קודם למיטה. בסטנדרטים שלנו – חברה שלי ואני מתעוררים מוקדם, אין זמן לדיבורים – כל דקה של ערות מקרבת אותנו לפחות משש שעות שינה, שזה כבר שעה פחות ביחס לשבע השעות המומלצות בכל מאמר שעולה תחת החיפוש ״כמה שעות צריך לישון״.

״הלב שלי דופק ממש חזק״, אמרתי לה, בטון שמסמן שיש לי משהו לפרוק. ״אתה בטח לחוץ ממשהו״, היא אבחנה. ״מה קורה?״. ״שום דבר״. ״טוב, תנשום עמוק. לילה טוב חמוד״. היא הסתובבה כדי לחבק את החתול וגבה הופנה אליי. ״טוב, אני יודע למה אני לחוץ״, אמרתי בטון מתוודה, כמעט אשם. ״רציתי לשאול אותך שאלה מוזרה קצת, אבל רוצה להתחתן איתי?״. על פניו אני רכרוכי, אבל מוכן להתערב שגם כשצ׳אק נוריס הציע נישואים דפק לו הלב בטירוף.

זה אולי הדבר הכי אקסטרים שעשיתי. ללא ספק הכי בלתי צפוי – עבורי, עבורה ועבור כל מי שמכיר אותנו. אנחנו יחד שבע שנים ומעולם לא דיברנו על חתונה – הנחת היסוד היא ששנינו בעניין זה של זו, אבל פחות בעניין של סימבוליקה טקסית ומסורות. הרי כל השנים האלה אנחנו חיים יחד וטוב לנו, מה יש לנו להוכיח?

העובדה שיש מישהי שלא רק שאינה נמאסת עליך (כבן אדם) אחרי כל כך הרבה זמן, אלא שהאהבה, ההערכה והגעגוע אליה כשהיא לא בסביבה רק גוברים; והיא מפתיעה בכל פעם, משתנה ומתפתחת ואתה עובר את זה יחד איתה וגם לחוד – היא לא דבר מובן מאליו. וזה לא קשור למשבר של כמעט גיל 30 (כי אין כזה) או ללחץ של אימא שלי (כי הוא לא פונקציה), אלא פשוט מתוך רצון להפגנת אהבה בסטנדרטים אוניברסליים כלשהם, אולי קצת סחיים באיזשהו מקום, אבל כאלה שבתרבות המערבית מאפשרים לי לבטא בעוצמה את מה שאני מרגיש.

ויש גם את העניין הטכני. לא נעשה טקס, חופה או אירוע (אולי מסיבה לחברים). סביר להניח שזה יסתכם בחתימה על המסמכים הרלוונטיים. לאחר מכן שום דבר לא ישתנה, רק הסטטוס. לא נגלה דבר שלא הבנו קודם. במקרה שלנו, להתחתן זה פשוט להודיע שאין לנו כוונה להיפרד, ושאנחנו רוצים שזה יימשך הכי הרבה זמן שאפשר.