"כוכבים חיים לנצח" ניצל משעמום בזכות הליהוק הנהדר

גלוריה גרהם הייתה כוכבת בהוליווד של שנות הארבעים והחמישים (כולל זכייה באוסקר ב-1952). היא הרבתה לגלם נשים פתייניות, אבל דווקא בסרטה הטוב ביותר, "במקום בודד" (1950), פילם נואר נפלא בכיכובו של המפרי בוגארט – היא עיצבה דמות של שחקנית מתחילה שמגוננת על עצמה מהטרדות מיניות של מפיקים, ונחשדת כבוגדנית על לא עוול בכפה. את הסרט ביים בעלה השני ניקולס ריי, שהתעקש ללהק אותה בניגוד לדעות המפיקים. הם התגרשו ב-1952, אחרי שריי מצא אותה במיטה עם בנו טוני בן ה-13 מנישואיו הקודמים. שמונה שנים אחרי כן, טוני וגלוריה נישאו (הוא היה בן 21 והיא בת 37), אך שמרו את נישואיהם בסוד במשך שנתיים, עד שכתבות בצהובונים חשפו אותם. הסקנדל פגע בקריירה שלה ועורר את בעלה השלישי, התסריטאי סי האוורד, לדרוש משמורת בלעדית על בתם. למרות זאת נישואיה לטוני היו הארוכים והיציבים ביותר שלה, ושרדו עד 1974.

כל זה לא מעניין את "כוכבים חיים לנצח", שמספר על אהבתה האחרונה של גרהם לשחקן אנגלי צעיר בשם פיטר טרנר, בין 1979 ל-1981. ב-2016 טרנר פרסם ספר על השנתיים שבילה במחיצתה עד מותה מסרטן בגיל 57, וזו התקופה המתוארת בסרט. יחד עם "נוטינג היל" ו"השבוע שלי עם מרילין", נדמה שנוצר כאן מעין מיני-ז'אנר של סרטים על כוכבות הוליוודיות רדופות, שמתנחמות בזרועותיהם של בחורים אנגלים נחמדים. הבעיה היא שזה לא סיפור מעניין במיוחד, והסרט נמנע מעיסוק בשאלות לא נוחות. כך למשל, משפחתו הממוצעת של פיטר מקבלת את אהובתו המזדקנת של בנם בזרועות פתוחות ובלי להניד עפעף, וכשמחלתה חוזרת והיא מסרבת בעקשנות להתקשר אל ארבעת צאצאיה באמריקה, הסרט לא שואל מדוע.

מתוך "כוכבים חיים לנצח"

במקום זאת "כוכבים לנצח" מקדיש זמן מיותר להראות לנו את אותה סצנה פעמיים, מנקודת מבטו של פיטר, ואחרי כן מנקודת מבטה של גלוריה. זה קורה רק פעם אחת בסרט, כך שלא מדובר בתבנית נרטיבית בעלת קונספט מגובש. רוב הסרט ערוך כפלשבקים של פיטר שעובר דרך מסדרונות ודלתות מההווה של 1981 לאירועים שונים במהלך היכרותם – הפגישה הראשונה, הדייט הראשון, הפעם שהוא צפה בסרטה "אליבי ערום" (1954) וכו'.

אבל התסריט הרעוע משודרג פלאות על ידי ארבעה שחקנים גדולים, שהופכים את הסרט למהנה למרות הכל. אנט בנינג מגלמת בחן כובש את גלוריה הזוהרת, ואת גלוריה הזקנה והחולה המסרבת להכיר במצבה, ואף שדמותה נוגעת בקמפ, היא לא הולכת לשם. כשהיא מצהירה על רצונה לגלם את יוליה של שייקספיר, מה שהיה יכול להיות מגוחך עד אימה הופך לנוגע ללב. ולכן אפשר להזדהות עם פיטר כשהוא מתאהב בה מעל הראש. היחסים ביניהם חושניים מאוד, והכימיה הארוטית בין בנינג לג'יימי בל (הילד מ"בילי אליוט" בתפקידו הכי סקסי עד כה) מדליקה את המסך. אחר כך הוא אומר שהוא היה גם עם גברים, אבל הסרט לא עושה עם זה כלום. כשהם נוסעים לאמריקה הסרט נכנס לאולפן, הצלמת אורסולה פונטיקוס זורה עליו תאורה רומנטית וצבעוניות של סרטים משנות החמישים, והסצנות הרומנטיות על "חוף בקליפורניה" ועל "מרפסת בניו יורק" נראות כמו חלום הוליוודי ישן.

בקליפורניה הם גם פוגשים את אמה הנלהבת ואחותה הקנאית של גלוריה, בגילומן של ונסה רדגרייב ופרנסס בארבר. לסצנה הזאת נדחפות כמה פיסות אינפורמציה על הרומנים היותר מעניינים שהוזכרו בפסקת הפתיחה, ורדגרייב הופכת אותה למעדן של ממש. הופעתה כאן דוחפת את הסרט לטריטוריה של "מה קרה לבייבי ג'יין?". מנגד, גם לג'ולי וולטרס יש רגעים נהדרים בתפקיד אמו של פיטר בעולם האמיתי של ליברפול. חבל רק שרוב הסצנות הטובות – כולל הצפייה המשותפת ב"הנוסע השמיני" שמעורר את כוכבת העבר להתגלגל מצחוק – מאכלסות את חלקו הראשון של הסרט, ובהמשך הוא שוקע תחת המשא של סיפור לא ממש מעניין.

סרט על: אהבתה האחרונה של הכוכבת ההוליוודית גלוריה גרהם לצעיר אנגלי

ללכת? כן. הכימיה האירוטית של בנינג ובל מציתה את המסך