לבד בברלין
המאיירת הצעירה אלה כהן מחוברת לישראל אבל גרה בברלין, עובדת עם הניו יורק טיימס, אבל עדיין לא מרגישה כמו רוק סטאר ומספרת שבסופו של יום, איור הוא תחום בודד מאוד. ראיון
כמו רבים מתחומי האמנות, גם האיור עובר בשנים האחרונות תהליך מסוים של גלובליזציה, שבמסגרתו מאיירים צעירים מישראל מתחילים לפרוץ את גבולות השוק המקומי ולצאת לעולם. יש תחומים באמנות שבהם ברור למדי כי המעבר לשפה זרה משפיע עליהם ומאתגר אותם ולעתים גם פוגע ביכולתו של האמן לבטא את עצמו. סופר נקלע לסכנה גדולה כאשר הוא נאלץ לוותר על שפת האם שלו וגם שחקן עם מבטא זר יתקשה להוכיח שהוא מתאים לכל תפקיד. כשאני שואלת את אלה כהן, מאיירת ישראלית שעזבה את ישראל לפני כשנה ועברה להתגורר ולעבוד בברלין, אם גם באיור מורגשים הבדלי השפה, היא מסבירה כי אף על פי שבעבודה שלה היא שואבת השראה לדימויים מהמקום שבו היא נמצאת עדיין יש בנקודת המבט שלה הרבה מן הישראליות.
"המתח בין הזהות הישראלית שלי לבין העובדה שאני יוצרת בחו"ל בא לידי ביטוי כשאני עובדת עם בריפים פתוחים יותר", מסבירה כהן. "זה משהו שאני מתמודדת איתו הרבה בזמן האחרון. באחת העבודות האחרונות שעשיתי קיבלתי יד חופשית ואני בטוחה שאם הייתי עושה אותה בארץ, היא הייתה יוצאת שונה לגמרי. הגרעין המהותי של ההשראה שלי זו הסביבה האנושית שאני נמצאת בה, ואני נורא אוהבת להסתכל מה קורה מסביבי ולמצוא כל מיני ניואנסים קטנים. ובכל זאת, אני מרגישה שגם כשאני מסתכלת על דברים בברלין, אני עושה את זה דרך פריזמה ישראלית מאוד. הדוגמה הכי מובהקת לזה היא השימוש שלי בצבעים חזקים ורווים שהם לגמרי מכאן. לפעמים זה קצת מוזר לי ואני שואלת את עצמי שאלות קשות על מהו בעצם המקום שלי".
גם אם מעולם לא שמעתם את שמה, אלה כהן (29) היא אחת הכוכבות הצעירות הבולטות שיצאו מהסצנה המקומית בשנים האחרונות. היא סיימה לימודי תקשורת חזותית עם התמחות באיור בבצלאל לפני כארבע שנים ומאז כבר הספיקה לעבוד עם העיתונים המובילים בארץ ולפתוח בלוג איור משותף שעוסק באיור יצירות עבריות ונקרא "הגרסה המאוירת".
"כשסיימתי את הלימודים הרגשתי חוסר מיצוי", מודה כהן. "לבצלאל הייתה ציפייה שנרחיב את תחום העיסוק שלנו לדיסציפלינות אחרות במקום להתמקד בדבר אחד שאנחנו רוצים לעשות וללמוד אותו עד הסוף. זה הוביל להרגשה שמשהו בשפה החזותית שלי עדיין לא לגמרי מגובש. היה לי ברור שאני רוצה להקדיש לזה כמה שיותר זמן אז החלטתי שאני מתחילה פרויקט עצמאי וכך נולד 'הגרסה המאוירת'. מלבד עבודה עם מאיירים נוספים שהייתה נורא כיפית, כי איור הוא תחום מאוד בודד, הפונקציה הכי משמעותית שהפרויקט הזה מילא אצלי הייתה של פלטפורמה שאפשר לבדוק בה דברים ובעיקר לנסות להבין מה מעניין אותי לעשות".
כהן הבינה די בהתחלה, שאם היא רוצה להתפרנס מאיור, היא תצטרך לעבוד גם בחו"ל והחלה לשלוח עבודות שלה לתחרויות ולפרויקטים ללא תשלום. פריצת הדרך המשמעותית שלה הייתה בעבודה הראשונה שקיבלה מה-"ניו יורק טיימס" לפני כשנה וחצי. מאז היא התחילה לעבוד עם מגזינים בחו"ל, עברה לברלין ורכשה לעצמה שם של מאיירת בינלאומית מצליחה. "כשקיבלתי את העבודה הראשונה ל-'ניו יורק טיימס' אמרתי לעצמי שאני כנראה עושה משהו בסדר", היא מספרת, "זה תחום שבדרך כלל לא מקבלים בו פידבק ונורא קשה לדעת לאן דברים הולכים. צריך המון סבלנות כדי להחזיק מעמד עד שזה באמת צובר תאוצה".
ועכשיו כשזה כבר מתקדם במהירות, את רגועה יותר?
"אני מתחילה להרגיש את ההתקדמות בזמן האחרון, אבל בכל זאת יש פה איזשהו פרדוקס. התפר בין להיות אמן מקומי לבין מאייר שעובד בכל העולם הוא מתעתע. לכאורה, הפריצה אפשרית ואת רואה מאיירים שיוצאים כל הזמן החוצה, ומנגד יש הצפה של המון מאיירים מוכשרים ומדהימים בכל העולם וזה מחייב אותך כל הזמן להיראות ולהיות אקטיבית בקידום העצמי שלך".
איך את רואה את תחום האיור בארץ מבחינה תעסוקתית?
"בכל תחום אמנותי בארץ פועלים המון אנשים מוכשרים שמתחרים ביניהם בתוך ספרה פורה ויצירתית, אבל גם מצומצמת מאוד. התחושה היא שהדברים באים אחד על חשבון השני. אחרי שעברתי למקום מאוד גדול אני רואה שזה עדיין תקף, זה ככה בכל מקום, אבל לא ברמה הזו. בתל אביב יש תחושה של מאבק הישרדותי שהוא יותר נוכח בחיי היומיום מאשר במקומות אחרים והוא גם רלוונטי לכל תחום חיים אחר פה. אני חושבת שזה מדהים שיש כאן כל כך הרבה אנשים שממשיכים לעשות דברים מופלאים וזה לא שובר אותם".
הדואליות שעולה מדבריה של כהן מתחזקת לאור העובדה שהסיבה לכך שהצלחתי לראיין אותה פנים אל פנים בתל אביב היא השתתפותה בשבוע האיור שיתקיים בתל אביב תחת הכותרת "אוהבים אמנות. עושים איור". "אני מקווה מאוד שזו התחלה של משהו חדש", מהרהרת כהן. "כולם מתרגשים לקראת השבוע הזה, כי זו הפעם הראשונה שיש ניסיון להצביע בצורה כל כך גורפת על העשייה המדהימה שיש פה. אני גאה בכך שאני חלק מזה, כי אני קודם כל חלק ממה שקורה בישראל. הייתי רוצה לראות איך ישראל הופכת למקום שבו תערוכות איור הן דבר שבשגרה ומאיירים מקבלים תמיכה לפרויקטים מתוך הבנה שזו עוד שפה. אנחנו רוצים שהאיור יהפוך לחלק מהנוף התרבותי."
"הייתי מאוד רוצה שמאיירים בארץ יקבלו את ההערכה שהם ראויים לה. בישראל נהוג להציע למאיירים לעשות פרויקטים בהתנדבות וזה פשוט מביך. את לא רואה בן אדם הולך ומציע לרואה חשבון שיעבוד בהתנדבות, ואני חושבת שכאשר מעריכים משהו באמת אז גם מוכנים להשקיע בו. זה לא מובן מאליו שאנשים בארץ ממשיכים לעסוק באיור, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת היכולת שלהם להוציא פרויקטים לפועל. יש פה כל כך הרבה אנשים מוכשרים שעושים את זה למרות שיש כל כך הרבה סיבות לא לעשות את זה. הם אנשים אמיצים באמת".
את אלה כהן אפשר למצוא בשבוע האיור, בין היתר בתערוכה "אומת האיור", בית האמנים (אלחריזי 9), החל מיום שישי (23.5)