סרט כובש לב? עד הרגע שבו חשדתי באותנטיות של "לברוח"

"לברוח" כבר נרשם בדברי ימי האוסקר כסרט הראשון אי פעם שקיבל מועמדויות לפרס הסרט הטוב ביותר בשלוש קטגוריות – התיעודית, הבינלאומית והאנימציה. ב-2009 "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שללא ספק סלל לו את הדרך, היה מועמד רק בקטגוריה הבינלאומית. יותר משריבוי המועמדויות מעיד על איכות אומנותית יוצאת דופן, הוא מעיד על שינוי בהרכב ובתפיסות העולם של חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, שבשנים האחרונות נעשו קשובים יותר למה שקורה בעולם מחוץ לאמריקה. 

"לברוח" הוא סרט על פליטות – פיזית ונפשית – כפי שהיא עולה מסיפורו האישי של הגיבור הנעלם. אמין נוואבי, שזה אינו שמו האמיתי, נשכב על מיטה מול מצלמתו של ידידו משכבר הימים, הדוקומנטריסט הדני יונאס פוהר רסמוסן, ומגולל בפניו את סיפור חייו. רסמוסן, המשמש כמעין פסיכיאטר, מדובב את אמין לחשוף פרטים צפונים שפחות נוח לו לדבר עליהם. כבר בילדותו בשנות השמונים בקאבול הוא בלט בשונותו מהסובבים אותו. הוא אהב ללבוש שמלות של אחותו ולרקוד ברחוב לצלילי להיטים מערביים. מגיל חמש או שש הוא ידע שהוא אוהב גברים, והפנטזיות שלו על ז'אן קלוד ון דאם היו שונות מאלה של חבריו. אחיו הבכור, שהיה לדבריו "בן אמיתי", גידל יונים על גג ביתם ולימד אותו להעיף עפיפונים. החיים היו טובים עד שהצבא הסובייטי עזב את אפגניסטן, המוג'אהדין השתלטו על המדינה, ואמין ובני משפחתו, אלה מהם ששרדו, נאלצו לברוח משם. 

מתוך "לברוח" (צילום: יחסי ציבור)

מדוע שמו האמיתי ופניו של אמין מוסתרים מאיתנו באמצעות האנימציה? כי יש לו סוד גדול שהוא נושא עימו זה עשרים שנה, ולא מדובר בעובדת היותו הומו. היום הוא חי בדנמרק עם בן זוגו, שאינו יודע את סודו. בן הזוג כועס על כך שאמין מתכוון לנסוע לכמה חודשים לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון כי הם דיברו על לקנות בית יחד – דרמה משפחתית טיפוסית. המסלול הלא יאומן שאמין עשה משם לכאן, עם בני משפחתו ולבד, דרך סדרה של ניסיונות הברחה באוויר, בים וביבשה, הוא סיפור מרתק ואף מסעיר. במהלך מסע התלאות שנפרש על פני שנים הוא היה עד לרשעותם וגם לטוב לבם של בני האדם.

קטעי ארכיון מצולמים מנקדים את הסרט לכל אורכו, ומבססים את הסיפור האישי המאויר בקונטקסט הציבורי ההיסטורי. כך, למשל, כשאמין מספר על שתי אחיותיו שהועלו על מכולה בדרך מערבה, הסיפור נחתך לכתבת טלוויזיה על 64 פליטים שנמצאו חסרי אוויר בתוך מכולה שהוברחה לשבדיה באוניה אסטוניה. האם אחיותיו היו במכולה שנתפסה על ידי השלטונות, או שמא היו במכולה אחרת שלא צולמה, והסרט משתמש בקטע הזה לצורך אפקט דרמתי? כך או כך, קטעי הארכיון משלחים בוקסים לבטן, בדומה לתיעוד המצולם של ניצולי הטבח בסברה ושתילה בסוף "ואלס עם באשיר". 

מתוך "לברוח" (צילום: יחסי ציבור)

לצידם, הפרטים הספציפיים והרגעים האינטימיים, כמו זיכרון הנער שהוברח יחד עם אמין ולמשך כמה שעות הפך לאדם הקרוב לו ביותר בחייו, הם שמעניקים לסרט את ייחודו ואת עוצמתו האנושית. עם זאת, כשאמין סוף סוף מסביר לבני משפחתו מדוע אין לו חברה, תגובת אחיו נחווית כמניפולציה דרמטית שמתאימה יותר לנרטיב בדיוני מאשר לאופן שבו אנשים מתנהגים במציאות. אני לא מתכוונת למהות של התגובה, אלא לסוג הציפייה הקולנועית שהיא מייצרת, וההפתעה שהיא מביאה עימה. 

באותו רגע שנועד לרגש חשדתי באותנטיות של "לברוח". האם זה באמת סרט תיעודי שמתאר את הדברים כפי שהיו, או כפי שאמין זוכר אותם, והאנימציה אכן נועדה להסתיר את זהות הגיבור כדי לגונן עליו? או שאולי בחסותה רסמוסן הרשה לעצמו להגמיש את האמת? ואולי בכלל לא צריך להתייחס אל "לברוח" כאל סרט תיעודי, אלא כאל דרמה בהשראת אירועי מציאות קשים, שמציעה חוויה אינטימית של תלאות הפליטות.

מתוך "לברוח" (צילום: יחסי ציבור)

האנימציה עצמה היא לא הצד החזק של הסרט. מדובר באנימציה בסיסית מאוד, ואיור הדמויות לוקה בחסר. לשם השוואה, "ואלס עם באשיר", שנוצר בתקציב נמוך יותר, ניחן באנימציה עזה יותר, ועשה בה שימוש הרבה יותר מקורי ומעניין. וראיתי עוד סרטי אנימציה תיעודיים ואוטוביוגרפיים שניחנו ברובד ויזואלי מרשים יותר, כמו "קרוליק" הרומני של אנקה דמיאן ו"סלעים בכיסי" הלטבי של סיגנה באומן. אך בסופו של דבר, אלמנט הווידוי שבאופן הגשת הסיפור על ידי הגיבור, והנימה המפויסת שבה "לברוח" מסתיים, עם קקטוס וחתול, הופכים אותו לסרט כובש לב. 

★★★✯ 3.5 כוכבים
Flee בימוי: יונאס פוהר רסמוסן. דנמרק 2021, 90 דק'