"להרוג אייל קדוש" הוא הבן הפחות מוצלח של הבמאי לנטימוס

מפיצים ישראלים לרוב בוחרים לוותר על סרטיהם הראשונים של במאים שמתחילים לעשות לעצמם שם בעולם הקולנוע, ורק כשהם כבר מבוססים ועובדים עם כוכבים גדולים, אנחנו זוכים לראות כאן את סרטיהם. אלא שהם לאו דווקא הטובים שבהם. שמו של יורגוס לנטימוס, היוצר הבולט בגל היווני המוזר של השנים האחרונות, החל להינשא על שפתיהם של חובבי קולנוע עם סרטו השלישי "שיני כלב" (שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר), על שלושה ילדים מתבגרים שהוריהם מגדלים אותם בבידוד טוטאלי ומספרים להם שקרים מחרידים על העולם שבחוץ. ארבע שנים אחרי כן, "הלובסטר", סרטו הראשון באנגלית, זכה במועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט, אך גם הוא לא שכנע את המפיצים בארץ – אולי משום שלא ידעו איך לקטלג ולשווק את האלגוריה הדיסטופית המבריקה הזו. כך קרה שהציבור הרחב מקבל הזדמנות להתוודע אליו לראשונה דרך סרטו השישי והפחות מעניין, "להרוג אייל קדוש".

מתוך "להרוג אייל קדוש"

מנתח הלב סטיבן מרפי (קולין פארל, שכיכב גם ב"הלובסטר") נפגש מדי פעם עם נער בשם מרטין, שהוא חב לו חוב מוסרי כלשהו. סטיבן אף מזמינו לביתו לפגוש את אשתו רופאת העיניים (ניקול קידמן) ושני ילדיו. כשמרטין (בארי קוגאן, שהותיר רושם עז ב"דנקרק") מתחיל ללחוץ יותר מדי, סטיבן כבר אינו יכול לסגת, ואז הנער מציב בפניו ברירה מן השטן ודורש ממנו קורבן בלתי נסבל, אותו הוא מגדיר "מטאפורי".

בתסריט יש פוטנציאל לטרגדיית מוסר, אלא שלנטימוס בחר לביים את סרטו בגוון אחיד ולא משתנה, ולכן אין בו מנעד רגשי. אחרי פתיחה שבה הוא דוחף לנו בפרצוף קלוז אפ של ניתוח לב פתוח, רוב הסרט מצולם מרחוק ובעדשות רחבות, שיוצרות עיוות של המרחב – כאילו הסרט צולם דרך עינית בדלת. לעיוות תורם המשחק הקטטוני (המכוון) של כל השחקנים, שמדקלמים את הרפליקות כמי שכפאם שד. זה דימוי חומצי של משפחה בורגנית, שמנהלת את חייה כסדרה של טקסים, בהתאם למבט חיצוני של החברה, גם כשאף אחד לא מביט, לכאורה.

באופן סמלי מנתח הלב אוחז במהות החיים במו ידיו, אך כדי לשכב עם אשתו בלילה היא נדרשת להעמיד פני מתה ונשכבת על המטה כגווייה. בתה תנהג בדיוק כמותה. ומשום שהם כבר מתים, המלכודת האיומה שמרטין דוחף אותם לתוכה אינה באמת משנה דבר.

ב"הלובסטר", המתרחש בעולם שבו אנשים פנויים חייבים למצוא לעצמם בני זוג, שכן אם לא יהפכו לבעלי חיים (וזאת רק ההתחלה), המשחק הכפוי והמלאכותי היה מוצדק בכמה הרבדים. אבל כאן נדמה שהסרט סדיסטי ומרושע ללא הצדקה פנימית. חלקים מסוימים בדיאלוגים, שחודרים למקומות פרטיים בגופן של הדמויות, אמנם משיגים מהצופים צחוקים נבוכים, אך נדמה שהם שם לצורך פרובוקציה גרידא. רעשים צורמים ומוזיקה נוהמת תורמים לתחושה שאנחנו צופים בסרט אימה משודרג, אבל הריחוק שנוצר מהדמויות כבר בדקות הראשונות מבטל אופציה לאימה אמיתית, כמו זו ששרתה על "משחקי שעשוע" של מיכאל הנקה, למשל.

לזכות הסרט תיזקף העובדה שלנטימוס ליהק את קידמן בת ה-50 לצד פארל בן ה-41, ובקולנוע של ימינו, שמעדיף לזווג נשים צעירות עם גברים מזדקנים, זה בהחלט יוצא דופן. אבל בקונטקסט של הדימוי המשפחתי המעוות ב"להרוג אייל קדוש", כשאפילו האם עושה מאזן של רווח והפסד ומחשבת שבמקרה הצורך יוכלו ללדת עוד ילד, הליהוק המתקדם הזה עשוי להתפס דווקא כחלק מהקלקול הכללי.

סרט על: נער פולש לחיי משפחתו של רופא מנתח ומטיל עליה אימה.

ללכת? אפשר. אבל עדיף לצפות בסרטיו הקודמים של לנטימוס.