הסצנה הראשונה אחרי ההפסקה מתארת את הטבח בכנסיה, ששולח את "הכלה" למסע הנקמה שבסופו היא רוצה להרוג את ביל. בשלב מסוים הכלה, הנמצאת בהריון מתקדם (אומה תורמן), אומרת שהיא רוצה לצאת לנשום אוויר ופונה לעבר הכניסה. לפתע נשמעים צלילי חליל מרוחקים, והיא מחייכת לעצמה. נראה שהנעימה המתנגנת בראשה מעלה בה זיכרונות נעימים. אבל אז היא קולטת שהחלילן באמת נמצא שם, מחוץ לכנסיה, והיא עוצרת. על פניה נפרשת הבעה מתוחה, והיא ממשיכה החוצה בחשש.

כך מתגלה לעינינו לראשונה האיש שבכותרת, יושב ומנגן בחלילו. החיוך הזה, רגע לפני שהבינה שביל (דיוויד קאראדין) אכן שם, מספר לנו שהיתה ביניהם אהבה לפני שהחליטה לעזוב את יחידת המתנקשים שלו ולהיעלם בטקסס. "Hello Kiddo" הוא פונה אליה, במה שנשמע ככינוי חיבה – קידו באנגלית זה "ילדונת". אבל בהמשך נגלה שזה גם שם המשפחה שלה. שמה האמיתי, ביאטריקס קידו, לא נחשף עד כה, ויופיע לראשונה בשלב מאוחר יותר בסרט. הכינויים השונים שהוענקו לגיבורה על פני השנים הם התמה הדרמתית המרכזית של סיפור הנקמה הזה. הכינוי החדש שתקבל ממש בכותרות הסיום הוא רגע מרגש במיוחד, שיותר מדי אנשים מפספסים משום שהם קמים לעזוב לפני כן (שימו לב גם על איזה כינוי טרנטינו בחר לדלג בכותרות הסיום).

"איך מצאת אותי?", שואלת קידו מחוץ לכנסיה שבתוכה נערכת חזרה לטקס החתונה שלה, והדיאלוג שמתפתח ביניהם נותן לה תקווה שאולי ביל יהיה נחמד. הם מתחילים להתקרב בזהירות זה לעבר זו, והמצלמה מתמקדת ברגליה ההולכות שמאלה, ואחרי כן ברגליו ההולכות ימינה, עד שהם נעמדים זו מול זה כמו לפני דו קרב (אנחנו באל פאסו, טקסס, אתר תואם מערבון). בצפייה הרציפה בגרסה המלאה, שעלתה בבתי הקולנוע, הבחנתי לראשונה שאותם הדימויים – רגליו הולכות ימינה ורגליה הולכות שמאלה – מופיעים מוקדם יותר בסרט (כלומר בחלקו הראשון), כשפניו של ביל עדיין לא נחשפו לצופים. עכשיו הבנתי שהדימויים המוקדמים נשתלו בשתי סצנות נפרדות, כהדהוד מטרים של פגישתם המיוחלת. וזה רק אחד המרכיבים בסרט האדיר הזה, שנפגע מהחלטה המקורית של אולפני מירמקס להוציא אותו למסכים בשני חלקים נפרדים, בהפרש של חצי שנה.

כשצפיתי בחלק הראשון לפני 22 שנה, כתבתי ש"מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועי, טרנטינו עשה כאן זינוק נמרי, ולראשונה הוא מפגין וירטואוזיות של מאסטר. אבל מבחינות אחרות, אחרי הבגרות האנושית של 'ג'קי בראון', 'קיל ביל', או לפחות חלקו הראשון, נראה כמו חלום של ילד סוטה, לפני שהגיע לבגרות מינית". רק כשיצא החלק השני השתכנעתי סופית שאני אוהבת את קוונטין טרנטינו באופן כללי, ואת "להרוג את ביל" באופן ספציפי.

תגובתי היתה הפוכה מזו של רבים, שאהבו את מזרקות הדם של החלק הראשון וחשו שהחלק השני איטי ודברני מדי. מבחינתי העיסוק המפתיע של החלק השני באימהות הוא שהעניק ליצירה את העומק הרגשי שלה. הפעם, בצפייה הרציפה, הבחנתי שזה היה שם מהתחלה. לא סתם טרנטינו דחה את קרב החרבות ההמוני ב"בית העלים הכחולים" ביפן לסוף החלק הראשון, אף שעל פי פנקס המשימות של הכלה ברור שהיא היתה שם קודם וכבר חיסלה את או-רן אישיאי (לוסי לו).

"להרוג את ביל" נפתח דווקא בביקור הבית שהכלה עושה אצל ורניטה גרין (ויויקה איי פוקס). הקרב הראשון נערך במטבח, ממלכתה של כל אם, אבל אז בתה המתוקה חוזרת מבית הספר. ורניטה אומרת שהיא צריכה להכין לה קורנפלייקס, והכלה לוקחת פסק זמן מביצוע תכניתה, כדי לא להרוג את יריבתה למול עיני בתה. התרכובת האבסורדית של האלמנטים המנוגדים בסצנה בבית שבפרוורים מלאה הומור שחור, אך היא גם מציגה את ורניטה כמי שעשתה בחירות דומות לאלה של ביאטריקס. בחיים אחרים, הן יכלו להיות חברות בוועד ההורים של בית הספר.

באחת השיחות בין ביל וביאטריקס, הוא נושא מונולוג טרנטינואי טיפוסי על ההבדל המהותי בין סופרמן לשאר גיבורי העל. בניגוד לבטמן וספיידרמן, סופרמן נולד להיות סופרמן – החליפה שהוא לובש כשהוא מתקרא קלארק קנט היא התחפושת שלו. ביל אומר שבדומה לסופרמן, ביאטריקס קידו היא רוצחת מלידה, ולא איזו אימא גוזרת קופונים מטקסס. אפשר לומר שזאת ואריאציה על הדילמה הקלאסית של אימהות, שכשפתחו בקריירות הן גילו שקשה להיות סופרוומן. השאלה היא אם ביאטריקס תיתן לגבר שבחייה להיות זה שמגדיר אותה. במובן זה, "להרוג את ביל" הוא מעין סרט על גירושים, שנתפר לתוך עלילת נקמה. דימוי הלב השבור, או המתפוצץ, מופיע בטקסט כמה פעמים, גם כמטאפורה לרגש, וגם כשיטת רצח – "המהלומה הקטלנית ביותר באמנויות הלחימה".

אם החלק הראשון נחווה כמחווה מרהיבה לז'אנרים אסיאתיים למיניהם (כולל תאטרון צלליות), בחלק השני בולטת מאוד ההשפעה של מערבוני הספגטי של המאסטר סרג'יו לאונה, שמהסרטים שלו טרנטינו הרים חלקם נרחבים מהפסקול, רעיונות עלילתיים (החליל של ביל הוא כמו המפוחית של הגיבור נטול השם ב"היו זמנים במערב"), את הקצב המדוד, ואת ההסתרה מעיני הצופים דווקא של רגעי הפגיעה הקטלנית (לאונה עצמו למד את זה מקורוסאווה). והעיקר, כמו ב"היו זמנים במערב", טרנטינו משהה את חשיפת הגרעין הדרמתי והתמטי של הסרט כולו לסצנת השיא שמגיעה לקראת הסוף, והיא מעניקה משמעות אנושית ורגשית לכל מה שראינו לפני כן. לכן כדאי מאוד לחוות את היצירה המופתית הזאת ברצף אחד בקולנוע, כפי שנועדה לצפייה מלכתחילה. אה, ותורמן נפלאה מהתקריב המדמם בפתיחה ועד הקריצה בסיום.
5 כוכבים
Kill Bill: The Whole Bloody Affair בימוי: קוונטין טרנטינו. עם אומה תורמן, דיוויד קאראדין, לוסי לו. ארה"ב, 2026, 275 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע