"להתראות כריסטופר רובין" היה יכול להיות יופי של סרט – בידי במאי אחר

לא קל להיות בן של סופר מהולל, על אחת כמה וכמה אם הוא הפך אותך לנושא ספריו. כזכור, הגיבורה של "נעלמת" כיכבה בילדותה בסדרת ספרים של הוריה, וגדלה להיות פסיכופתית. "להתראות כריסטופר רובין" מגולל סיפור קרוב יותר למציאות, וגם אם הוא מרכך אותה – אם להסתמך על נקודת המבט של כריסטופר רובין מילן עצמו כפי שנוסחה בספריו האוטוביוגרפיים – עדיין יש בו לא מעט כאב, בספרו על ילד שזכה להרבה אהבה מהעולם, ומעט מאוד אהבה מהוריו.

"פו הדוב" הוא אחד הספרים האהובים עלי, ובכתה ו' אף כתבתי עליו עבודה בבית הספר, למרות שידעתי שחברי לכיתה יצחקו עלי שבחרתי בספר של ילדים קטנים. והם אכן צחקו, אבל אני חשבתי שספרים טובים נשארים טובים גם כשמתבגרים. עם זאת, מעולם לא חשבתי על כריסטופר רובין שגורר את דובו במדרגות כעל ילד אמיתי עם חיים מחוץ לספר, ולא עלה בדעתי לכתוב לו מכתב. מתברר שהמוני קוראים חוו את הספר כאמת לאמיתה.

"להתראות כריסטופר רובין" מספר על התקופה שבה אלן אלכסנדר מילן, סופר ומחזאי שחזר ממלחמת העולם הראשונה עם הלם קרב, עוזב את לונדון עם אשתו ועם בנו הקט, ועובר להתגורר בחיק הטבע בתקווה למצוא שם שקט נפשי. הוא מתכוון לכתוב טקסט אנטי-מלחמתי, אבל בילוי של כמה ימים בחברת בנו וצעצועיו, נותן לו השראה לכתוב שירים וסיפורים על הרפתקאותיהם של כריסטופר רובין וידידיו הפרוותיים. הספרים זוכים להצלחה מיידית והילד בן השמונה נדרש להשתתף ביחסי הציבור שלהם. כריסטופר, שבקושי ראה את אמו, ונדרש לשמור על שקט בקרבת אביו המנוכר, חש שהוא שוב מאבד את הוריו.

רוצים את האאוטפיט הזה. "להתראות כריסטופר רובין"

באחת הסצנות היותר יפות בסרט, כריסטופר מתעורר בבוקר יום הולדתו ורץ החוצה לגלות תזמורת מצעדים שהתייצבה שם במיוחד בשבילו, ובשביל כתבת וצלם של העיתון "טיימס", בעוד אמא ואבא מקדמים את הספר באמריקה. הסצנה הזאת מתמצתת את הקסם ואת תחושת הבגידה שאפיינו את ילדותו של כריסטופר, ובה ניכר הפוטנציאל הלא ממוצה של הסרט.

על התסריט חתום סופר ספרי הילדים פרנק קוטרל בויס, שכתב תסריטים לדני בויל ("מיליונים") ומייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות"), שניהם במאים הרבה יותר מעניינים מסיימון קרטיס ("האישה בזהב"). הבימוי של קרטיס קורקטי וחסר שאר רוח, וזה בולט במיוחד כשהוא מנסה לקשט את הסרט בתוספות של אנימציה בהשראת האיורים המקוריים של ארנסט שפרד. נדמה שקרטיס כלל לא גיבש לעצמו תפיסה קולנועית. אולי אם היה מעצב את הסרט מנקודת מבטו החווייתית של הילד, היה יוצא לו סרט שלם ונוגע יותר, שלא נראה כמו דרמת טלוויזיה.

אבל הטעות הכי בולטת היא הליהוק של האוסטרלית הזוהרת מרגו רובי לתפקיד האם הבליינית. לא רק שהסרט משליך את רוב האשמה על כתפיה כמי שמכתיבה את הטון במשפחה, הופעתה כל כך פלקטית – תורם לכך המבטא הבריטי המזויף – שהיא אינה משכנעת כדמות, אלא נדמית לכתב שטנה נגד נשים אנגליות ממעמד מסוים. הסרט אינו מעורר כל הבנה לדמותה, והחציפות הסקסית ששירתה את רובי כל כך טוב בתפקידיה עד כה, בוגדת בה כאן.

הנה חזרזיר! "להתראות כריסטופר רובין"

דומנאל גליסון קולע יותר כאלן מילן הרדוף זיכרונות מלחמה, שמקשים עליו לתקשר עם אנשים סביבו, כולל בנו המתוק. אבל גם הוא מתקשה לשכנע בשלבים מאוחרים יותר, כשהוא נאלץ להתמודד עם איפור גרוע שנועד להעניק לו מראה מבוגר. הילד וויל טילסון, בבכורתו הקולנועית, דומה יותר לאיורים של שפרד מאשר לכריסטופר רובין שבתמונות, וזאת בחירה אפקטיבית. תספורת קערת המרק ובגדי הילדה – אמו ציפתה לבת והכינה בגדים בהתאם – תורמים לתחושת הפגיעות והבלבול שלו ביחס למקומו בעולם. אך מי שמעניקה לסרט את הלב, ואת הרגעים הכי מרגשים, היא קלי מקדונלד הנפלאה בתפקיד האומנת המסורה – היחידה שמבינה לליבו.

באמצעות שחזור של סצנות אהובות מהספר, כמו הרגעים על הגשר, "להתראות כריסטופר רובין" משלב נוסטלגיה פטריוטית ל"פו הדוב" עם ביקורת על אופן גידול ילדים באנגליה שלפני מלחמת העולם השניה. בידיו של במאי מוכשר יותר היה יכול להיות כאן יופי של סרט.

סרט על: כריסטופר רובין האמיתי

ללכת? כן. הסרט בכל זאת יותר טוב מהטריילר