איך קרה שאחד הסופרים המוערכים בעולם כל כך פישל עם תסריט?

כשהוזמנתי בשנה שעברה להשתתף בסקר הסרטים הגדולים של המגזין סייט אנד סאונד, לא היה לי ספק שאחד מעשרת הסרטים שלי יהיה "איקירו" של אקירה קורוסאווה מ-1952. בחרתי בסרט בשל השילוב המפעים בין סיפור הומניסטי ואינטימי על פקיד עירייה שבחודשים האחרונים לחייו נאבק להעניק להם משמעות, לבין תבנית דרמתית מחוכמת של מארג פלשבקים של עמיתיו לעבודה, המנסים לפענח יחדיו את פעולותיו האחרונות. "איקירו" הוא סרט עמוק וחכם, וגם דוקרני ואירוני ומרגש להפליא. הוא גורם לי למרר בבכי כל פעם שאני צופה בו.

כשהתוודעתי לסרט אי אז במהלך לימודי הקולנוע הוא נקרא "לחיות", שזה תרגום שמו היפני. זה גם השם שניתן לרימייק האנגלי, שנוצר בדיוק שבעים שנה אחרי המקור. הרימייק הזה מועמד עכשיו לשני אוסקרים. המועמדות לשחקן הנפלא ביל ניי מוצדקת ביותר, המועמדות לתסריט המעובד שכתב חתן פרס נובל לספרות קזואו אישיגורו – הרבה פחות. אישיגורו ("שארית היום"), בריטי ממוצא יפני, התאים את העלילה והדמויות ללונדון של שנות החמישים, ורידד אותה למרכיביה הבסיסיים. זה לפחות הרושם שעולה מהסרט המוגמר בבימויו של אוליבר הרמנוס.

הפתיחה עוקבת דווקא אחרי דמות משנה. פקיד העירייה החדש פיטר ווייקלינג (אלכס שארפ מ"משפט השבעה משיקגו") עולה על הרכבת ללונדון, שם הוא פוגש לראשונה את עמיתיו ואומר שהוא "מקווה לעשות שינוי". בהקשר של הסצנה זה ניסוח דו משמעי, שמניח על השולחן את הנושא המרכזי של הסרט. דרך עיניו של פיטר נתוודע לראש אגף עבודות ציבוריות רודני וויליאמס, איש שפל רוח ורך דיבור שמתמחה בדחיית בקשות של תושבים או העברתן לאגפים אחרים שיעבירו אותם לאגפים אחרים וחוזר חלילה. רק כשהוא מגלה שהוא גוסס מסרטן, מר וויליאמס מחליט לשלוף תיק קטן אחד מתוך הערמה ולטפל בו באופן אישי. ביל ניי, המופיע לרוב בתפקידי משנה, הוא ליהוק מושלם לתפקיד הפקיד האפור ששיחק תפקיד משנה בחייו שלו. ניי זכור במיוחד בשל הסרטים "אהבה זה כל הסיפור" ו"שעתם היפה", בהם גילם עם המון אירוניה עצמית אנשים שמסרבים להודות בכך שעבר זמנם. כאן הוא מגיש הופעה מדודה ועתירת ניואנסים כאיש שמעולם לא היה.

בחלקו הראשון של הסרט התסריט די צמוד למקור. התוספת העיקרית היא עיבוי דמותה של פקידה רעננה, שנתקלת בראש האגף מחוץ למשרד ומופתעת לגלות שיש בו יותר משחשבה. איימי לו ווד מ"חינוך מיני" מתוקה בתפקיד מרגרט האריס, והסצנות שלה עם הבירוקרט שמתעורר לחיים הן היפות ביותר בסרט. מבחינת הבימוי, נראה שעיקר המחשבה הושקעה בכוריאוגרפיה המעגלית של הבירוקרטיה העירונית. העיצוב והצילום המוקפדים והמסוגננים עובדים יפה עם המרחבים המדורגים של בניין העיריה, ועם הקשיות הבריטית הידועה.

אבל "לחיות" נחלש מאוד בחלקו השני, המקוצר והמזורז. בסרט של קורוסאווה הדינמיקה בין הפקידים השיכורים בטקס האשכבה עשירה ברבדים פוליטיים, חברתיים ופסיכולוגיים, והיא זו שהופכת את הסיפור הקטן על הפקיד העקשן ליצירה כה מורכבת, עמוקה ורחבה. אישיגורו צמצם את מספר המשתתפים ורידד את הדיון (הרימייק קצר בארבעים דקות מהמקור) ואנחנו נשארים עם משל סנטימנטלי על משמעות החיים.

גם הבימוי בחלק השני פחות מושקע. זה בולט במיוחד בשחזור של אותו דימוי בלתי נשכח מ"איקירו", של הגיבור יושב על נדנדה. אצל קורוסאווה יש חיבור מושלם בין העיצוב סמלי של התפאורה והצילום לבין התוכן הרגשי והפילוסופי של הרגע. נראה שהרמנוס לא רצה להעתיק את המקור, מה גם שחלק מהמשמעות היתה אובדת בכל מקרה בשל דילול התסריט. אבל האופן החלופי שבו הוא מצלם את הסצנה סתמי למדי. בסופו של דבר "לחיות" הוא סרט בריטי קטן, משוחק מצוין ויפה לפרקים. אבל למה להסתפק בזה כשהמקור היפני כל כך הרבה יותר נפלא.

3.5 כוכבים. Living בימוי: אוליבר הרמנוס. עם ביל ניי, איימי לו ווד, אלכס שארפ, טום ברק. בריטניה 2022, 102 דק'