יום אחד גם באירופה יפסיקו לקנות את הפוזה הריקה של עמוס גיתאי
הבטיחו לנו "דרמה קומית סאטירית" אבל אין פה לא דרמה, לא קומדיה ולא סאטירה. מה שכן יש ב"לילה בחיפה" זה דיאלוגים שהם בעצם נאומים פוליטיים, דמויות שהן בעצם פלקטים וכמובן ששום דבר מזה לא מתפתח לכלום - בטח שלא לעלילה
בתקציר הרשמי שמופיע באתר של סינמטק תל אביב, "לילה בחיפה" מתואר כ"דרמה קומית סאטירית" אבל אני לא מצאתי בסרט לא דרמה, לא קומדיה ולא סאטירה. תיאור מדויק יותר יהיה "מניפסט פוליטי מחופף". סרטו הלא חדש של עמוס גיתאי, שהושלם כבר ב-2020, מצולם (אני נזהרת מלהשתמש במלה "מתרחש") במהלך לילה אחד במועדון בחיפה ליד מסילת הרכבת, שאליו צמודה גלריית אומנות. במהלך 99 דקות אנחנו (כלומר, אלה מאתנו שנשארים עד הסוף) צופים בשחקנים, מוכרים יותר ופחות, נעים על המסך ולפעמים מדברים זה עם זה בשפה לא מדוברת, במה שנראה יותר כמו מיצג תיאטרלי ניסיוני: ה"דרמה" קטועה, ושום דבר לא מתפתח לכלום.
ה"דמויות" כוללות אמן ישראלי בשם גיל (צחי הלוי) שתצלומיו הפוליטיים מוצגים בתערוכה בגלריה. הוא מנהל רומן עם האוצרת הפלסטינית לילה (מריה זריק), הנשואה לכמאל המבוגר ממנה בשנים רבות (מכרם ח'ורי). שמתם לב ששם הסרט הוא משחק מילים (באנגלית שמו "Lila in Haifa")? עוד נמצאים שם רוברטה (קלרה ח'ורי), פלסטינית אמריקאית עשירה שרוצה להביא את הצלם לאמריקה, הטבח הפלסטיני וזוגתו הפלסטינית, הומו יהודי והומו פלסטיני, אחותו של הצלם נעמה (נעמה פרייס), ואנואר הפלסטינית (אנואר ז'ור) שפולטת קטעי נאומים פוליטיים, ואותם נאומים משלבים לכאורה בדיאלוגים שאינם נשמעים כדיאלוגים. הכל מקוטע. אבל באופן אומנותי, כזה, כאילו.
קחו למשל את חמש הסצנות של נעמה. בראשונה היא פוגשת את אחיה בגלריה ומיד אומרת לו שהיא ובעלה כבר לא שוכבים כי היא לא מעריכה את כתיבתו והוא מרגיש את זה. בשנייה, ליד הבר, היא פונה אל אנואר ופותחת שיחה בשאלה שאיתה, כידוע, מקובל לפתוח שיחות עם אנשים שאנחנו לא מכירים: "את שונאת ישראלים?". אנואר משיבה לה באנגלית שאינה מבינה עברית, ופוצחת בנאום על הכיבוש. בשלישית נעמה עומדת לצד לילה (או אולי זו באהירה, שלושה ימים אחרי הצפייה אני כבר לא ממש זוכרת) ומדברת אליה, או אל עצמה, בעברית בלתי מדוברת. ברביעית, אלא אם פספסתי משהו בדרך, נעמה חוזרת לבר והפעם מפלרטטת עם פלסטיני יפה תואר שמציג את עצמו כאמיר (אמיר ח'ורי). זאת סצנה חיננית כי לראשונה בסרט קורה בין שתיים מהדמויות משהו שמרגיש כמעט אמיתי. ואז הם הולכים להזדיין במכונית, ויותר אנחנו לא רואים אותם. אז מה יש לנו כאן? אוסף של חלקי סצנות שבהן אף אחד (כמעט) לא מתנהג כמו שאנשים מתנהגים, וזה לא מתגבש לשום אמירה אנושית או פוליטית או אומנותית.
אי אפשר לכתוב על סרט של עמוס גיתאי בלי להזכיר את גודאר – שאפילו גויס לצורכי הפרסום של "לילה בחיפה" וציטטה שלו מופיעה במודעות. אבל אם גודאר השתמש בשחקנים כפלקטים כדי לעצב קולנוע רעיוני (וזה לא שאני מתה על גודאר), "לילה בחיפה" מרגיש סתם סרט מחופף, עם פוזה. שוט הפתיחה הארוך מציג לנו תנועת מצלמה מרשימה למדי – אם כי עם הציוד הטכני שיש היום זה כבר לא עניין – ואחר כך גם המבע הקולנועי נעשה די בסיסי. הרכבת שחולפת מדי פעם ברקע ומחרישה את קולות הדוברים (אני נזהרת מלהשתמש במלה "דמויות") כאילו אומרת משהו, אבל הסרט אינו מעניין דיו לפתות אותנו לנסות לפענח מה היא אומרת.
השחקן היחידי שמצליח להתמודד עם המעט שקיבל מהתסריט ולעצב דמות סימפטית הוא מכרם ח'ורי, בתפקיד הבעל הדואג שחושש שרעייתו הצעירה תיפול לציפורניה של האמריקאית. אולי זה הוותק, וללא ספק כשרונו הרב של אחד מטובי השחקנים בארץ, שמאפשרים לו להישמע כמו בן אדם. בסוף גם חנה לסלאו דופקת הופעת אורח תוססת, אבל לגמרי לא ברור איך דמותה הגיעה לדייט עם בחור פלסטיני צעיר. לסלאו כנראה חייבת לגיתאי מאז שזכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן על הופעתה בסרטו "אזור חופשי" ב-2005. "לילה בחיפה", דרך אגב, קיבל ביקורות גרועות במיוחד כשהוצג בתחרות הראשית בפסטיבל ונציה. מתישהו גם מנהלי הפסטיבלים באירופה יפסיקו לקנות את הפוזה הריקה מתוכן.
★★ 2 כוכבים
"חיפה בלילה", בימוי: עמוס גיתאי. עם צחי הלוי, מריה זריק, מכרם ח'ורי, נעמה פרייס. ישראל 2020, 99 דק'