למה לעזאזל יוצאים כל כך הרבה ספרים בישראל?

כשליש מהישראלים לא קוראים ספרים כלל והמכירות ברצפה, אז למה יצאו בשנה החולפת 7,692 ספרים? מי קורא את כל הספרים האלה? התשובה עגומה

שבוע הספר (צילום: בן קלמר)
שבוע הספר (צילום: בן קלמר)
5 ביוני 2018

7,692 ספרים ראו אור בישראל ב-2017. שבעת אלפים שש מאות תשעים ושניים ספרים. כך מפרסמת הספרייה הלאומית, בדוח שאמור לשמח כל חובב ספר. השמחה אמורה להיות כפולה כשלוקחים בחשבון ש-84% מהם הם ספרי מקור. שני הנתונים מראים על עלייה לעומת 2016. לכאורה, מדובר באישוש להיותנו עם הספר. אבל נשאלת השאלה: מי קורא את כל הספרים האלה? התשובה העגומה היא שלרוב מעטים מאוד, על גבול האף אחד.

למערכת Time Out מגיעים מדי יום ספרים מהוצאות שונות ומשונות עבור ביקורת. 40% מהספרים היוצאים לאור בישראל יוצאים בכ-300 מו"לים קטנים, ו-40% נוספים בהוצאות הגדולות. את הספרים היוצאים לאור בהוצאות הקטנות קוראים מעטים מאוד. כמה מאות עותקים מספר כזה ומדובר בהצלחה כבירה. על פי נתונים לא רשמיים, רוב הספרים היוצאים לאור בהוצאות הקטנות נמכרים בעשרות בודדות של עותקים. ואם חשבתם שספרים שיוצאים לאור בהוצאות הגדולות זוכים בהכרח להצלחה גדולה יותר, טעות בידכם: לבד מרבי מכר, מרבית הספרים נשכחים ונזנחים מהר מאוד אם לא מייד עם צאתם. אפילו סופרים מהשדרה המרכזית מוכרים לא פעם מאות בודדות של עותקים (שוב, על פי נתונים לא רשמיים). לא פלא שרשתות הספרים הגדולות מבליטות בחנויותיהן צעצועים ומשחקי קופסה על חשבון ספרים.

כמערכת עיתון שחלק ניכר מעיסוקה הוא בתרבות אנחנו נשאלים לא פעם למה אנחנו ממעטים בפרסום ביקורות ספרים. לעתים תכופות אנו מקבלים בקשות להתייחס לספר כזה או אחר. זה לא שאנחנו לא רוצים, זה שאין לכך ביקוש. אנחנו רואים את התפלגות העניין בקרב הקוראים שלנו בתחומי התרבות השונים, והמגמה ברורה ועגומה. מסקר שהתפרסם על ידי הלמ"ס ב-2017 עלה שכמעט שליש מהאוכלוסייה בישראל לא קוראת ספרים כלל. מתוך 32 מדינות ה-OECD שנסקרו ישראל דורגה במקום ה-15 בכל הנוגע לקריאת ספרים.

אז מאיפה הכמות העצומה הזו של ספרות מקור שיוצאת? איך ניתן להסביר את הפער בין מספר הקוראים לכמות הספרים? התשובה: עסקי המו"לות הם עסק לכל דבר. בשנים האחרונות נפתחות עוד ועוד הוצאות ספרים שגילו שוק אנומלי לגמרי: הרבה כותבים, מעט קוראים. כולם רוצים לכתוב, כולם רוצים לבטא את "האני" שלהם, את "האמת" שלהם, גם אם הם יאלצו לשלם כמה אלפים טובים כדי לראות את הגיגיהם כרוכים. בעידן הפייסבוק, אם סטטוס שלי זוכה ללייקים, למה שלא אוציא אותו בספר? ב-1948 שיעור ספרי השירה מכלל הספרים שיצאו לאור עמד על 13%. ב-2017 הוא זינק ל-31%. שליש מהספרים שיוצאים לאור הם ספרי שירה. האם שליש מהקוראים בארץ קוראים שירה? נראה לכם? הפריחה המשוגעת של ספרי השירה בישראל קשורה למדיום: קצר, לכאורה לא מחייב, ממש כמו ציוץ בטוויטר.

נכון, כולם יכולים לכתוב וכולם יכולים להוציא ספרים, כל מה שצריך זה כמה אלפי שקלים פנויים לשלם למו"ל. אין כאן מסקנה חותכת (מה גם שהח"מ הוא בעצמו משורר שחושב בכל בוקר מחדש למה בכלל להוציא כאן ספרים), וגם לא ביקורת כלפי הוצאה זו או אחרת, רק קריאה למחשבה: מה אנחנו אמורים לעשות עם כל הנייר הזה? נו, לפחות ז'אנר ספרי הפנאי וההדרכה הכי פופולארי היום הוא ספרי עזרה עצמית. אולי הגיע הזמן להוציא ספרי עזרה עצמית לתחום הספרות העברית.