הבלגן המפואר שהוא "מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה

פרנסיס פורד קופולה הוא אמן זקן ועשיר, אך לא שבע. הוא צבר את הונו באמצעות הסרטים שיצר והפיק, ורשם הכנסה נוספת מהיקב שרכש עם הרווחים מ"הסנדק" ו"דרקולה". אני לא נוהגת לפתוח ביקורות עם התייחסות למצבו הפיננסי של קולנוען, אבל הפעם זה רלוונטי, משום שבגיל 85 קופולה סוף סוף הגשים חלום בן 40 שנה, ומימן את "מגלופוליס" בכספו שלו (הוא מכר חלק מהביזנס כדי לשחרר כסף להפקה). זה איפשר לו לעשות מה שהוא רוצה, ולעבוד באופן לא מתוכנן, כשהוא מבזבז זמן על הסט באקספרימנטים, כאילו מדובר בסרט דל תקציב ולא בהפקת ענק עתירת כוכבים שעלתה כ-120 מיליון דולר. זה מטורף, אבל יש בזה משהו יפה.

>> עמית אולמן יצר את "העיר הזאת", וזו העיר שלו. שהיא גבעתיים, מסתבר

התוצאה היא בלגן מפואר – מאוד בלגן ומאוד מפואר. התסריט דחוס ברעיונות ובציטוטים מכל הבא ליד (מילוליים וחזותיים, ממרקוס אורליוס ושייקספיר ועד "ורטיגו"), אבל הדמויות אינן מבשילות והדרמה אינה מתגבשת. גם המהלכים העלילתיים משורטטים בלי להיות מפותחים כראוי. לקופולה יש שלושה אוסקרים על התסריטים שכתב ל"פטון" ולשני הסנדקים הראשונים, כך שמדובר במישהו שיודע – או לפחות ידע פעם – איך עושים את זה. ועדיין, הסמטוחה הזאת מרהיבת עין ומנוקדת ברגעים יפים, ויש משהו מרגש בעצם העובדה שהאריה הזקן שב לזירה, בתנאיו שלו. מבחינת השאפתנות והגודש הדקדנטי "מגלופוליס" הזכיר לי את "בבילון" של דמיאן שאזל, סרט שלא סבלתי. אבל את "מגלופוליס" חיבבתי, גם משום שהאמנתי יותר לתשוקה של הבמאי.

הסרט מתרחש ב"רומא החדשה", שהיא גרסה של ניו יורק, ומעוצב כמו אפוס היסטורי על נפילת אימפריה, כולל בכחנליות ומירוצי מרכבות. השילוב הזה בין עתיק לעתידני, שכבר הפך לקלישאה בדיסטופיות נוסח "משחקי הרעב", נולד ב"מטרופוליס" האילם של פריץ לנג מ-1927, ששימש השראה ישירה לסרט הנוכחי. גיבורו הוא סזר קטלינה (אדם דרייבר), ארכיטקט נערץ ואדיר עוצמה שרוצה להרוס חלקים שלמים מהעיר כדי לבנות במקומה אוטופיה, שעל שמה נקרא הסרט. לצד היותו זוכה פרס נובל בשל חומר בניה מיוחד שגילה/המציא בשם "מגלון", קטלינה ניחן ביכולת לעצור את הזמן כרצונו. זאת מטאפורה לאומנות, ובשלב מסוים הוא אף נושא מונולוג על האופן שבו האומנויות השונות מתייחסות לזמן. דמותו של קטלינה היא מעין תרכובת של פרוספרו, המכשף מ"הסערה" של שייקספיר, הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, ורוברט מוזס, המתכנן העירוני ששינה את פניה של ניו יורק בין שנות השלושים והשישים של המאה שעברה.

אחד מהפרויקטים הידועים של מוזס היה הרס השכונה גבעת סן חואן לצורך הקמת מרכז לינקולן לאומנויות הבמה. כמו מוזס (שקופולה ציין אותו כמקור השראה לסרט), גם קטלינה שואף לדרוס את ההווה לצורך העתיד, וזה מכניס אותו לקונפליקט עם ראש העיר, פרנקלין סיסרו (ג'אנקרלו אספוסיטו), שמדבר על שימור הקיים לטובת תושבי העיר, אך מתכנן בניית קזינו. כאמן בעל חזון שנאבק כל חייו בממסד הקולנועי, ואף ייסד את חברת ההפקה אמריקן זואטרופ שנועדה לשמש חלופה להוליווד, מן הסתם קופולה מזדהה עם האדריכל הצעיר. אך ממרום גילו וניסיונו הוא העניק את שמו הפרטי דווקא לראש העיר הלא אהוד, שבשלב מסוים מבהיר ששמו המקורי הוא פרנסיס. "כמו סינטרה", הוא מציין.

היריבות בין השניים החלה כשסיסרו עוד היה התובע המחוזי, והאשים את קטלינה ברצח אשתו. עכשיו הוא מתחלחל לגלות שבתו האהובה ג'וליה (נטלי עימנואל מסרטי "מהיר ועצבני") מתחילה לעבוד עבור קטלינה, ומתאהבת בו. סיפור האהבה הרומנטי הזה מניב את הרגעים הכי יפים ופיוטיים בסרט. דמות מרכזית נוספת היא קלודיו (שיה לה-באף), בן דודו הקנאי של קטלינה, שהופך למין מנהיג פופוליסטי נוסח טראמפ, המוביל המונים להפגנות המאיימות על הסדר הציבורי. וישנה גם וואו פלטינום (אוברי פלזה טורפת את התפקיד), מגישת טלוויזיה פתיינית עם אינטרסים משלה.

כאמור, התסריט הוא קרעים קרעים, ואף אחד מהנ"ל לא מבשיל לדמות בשר ודם. זה לא עוזר שהמספר, שהוא גם הנהג של קטלינה, מדבר בפראזות מנופחות ובטון חלול ומונוטוני. התפקיד הופקד בידיו של לורנס פישברן, שזה שיתוף הפעולה החמישי שלו עם קופולה – הראשון היה ב"אפוקליפסה עכשיו" שבו גילם חייל בן 17. בתפקידים קטנים יותר אפשר לזהות את אחותו של קופולה טליה שייר (קוני בסרטי "הסנדק") כאמו של קטלינה, ואת בנה ג'ייסון שוורצמן, המוכר מסרטיו של ווס אנדרסון. עוד נמצאים כאן ג'ון ווייט ודסטין הופמן, שתפקידו ככל הנראה קוצץ קשות.

גם מבחינה רעיונית "מגלופוליס" מבולגן ושטחי, ועדיין האמירות שלו על כוחה של האומנות מעניינות יותר מאשר הנגיעות הבסיסיות בפוליטיקה עכשווית. עם זאת, הסרט הוא חגיגה חזותית. התלבושות והעיצוב מציפים את העין ביופי, גם אם פה ושם האפקטים לא מושלמים. בשנות השבעים קופולה היה הגדול מכולם. מרטין סקורסזה דלק בעקבותיו אך לא השתווה לו. בשנות השמונים שניהם התקשו למצוא את דרכם במערכת ההוליוודית, ובשנים הבאות התפוקה הקולנועית של קופולה הלכה ופחתה. סקורסזה לעומתו המשיך לעבוד בקצב של אמן צעיר ואנרגטי, והשביח את אומנותו. כך יצא שבמאה הנוכחית סקורסזה הגיע לכמה משיאיו הגדולים. קופולה לעומתו הגיע אל "מגלופוליס" אחרי שלא יצר סרט 13 שנים, וחוסר התרגול ניכר. למרות כל זאת, אם אתם אוהביו, לא תרצו לדלג על החזון המרוסק הזה, שמסתיים בסצנה יפה ומרגשת באופטימיות שלה.
3 כוכבים
Megalopolis בימוי: פרנסיס פורד קופולה. עם אדם דרייבר, ג'נקרלו אספוסיטו, נטלי עימנואל, שיה לה-באף. ארה"ב 2024, 138 דק'