מוזיאון הפופ אפ חוזר: התערוכה שתעמיד את תל אביב בתור
ובאמת, למה כולם הולכים לעמוד בתור במוזיאון הפופ אפ שייפתח מחרתיים ברחוב פנקס? בגלל הבאזז, בגלל הפומו, בגלל הסלפי. והפעם אולי גם בגלל האמנות. רעות ברנע סיירה בין שני הבניינים שיאכלסו את המוזיאון ויש לה מסקנות והמלצות עבורכם
אחרי קוסאמה במוזיאון ת"א שום תור כבר לא יפתיע אותנו, אבל אם כבר הספקתם לשכוח – בשביל להכנס למוזיאון הפופ-אפ עמדו כולם בתור לפני שזה היה טרנדי. השבוע הוא ייפתח בפעם השלישית – אחרי שני סבבים מוצלחים מאוד ב-2019 וב-2020 (רגע לפני פרוץ המגיפה).
גם הפעם מדובר בבניין מיועד להריסה, הפעם ברחוב פנקס, עליו פרשה את חסותה חברת הנדל"ן "אנשי העיר" שעתידה לבנות את הבניין החדש שיקום במקום, ורגע לפני הריסתו הסופית, אחרי שהדיירים פינו את הדירות, מארחת בו מוזיאון פופ-אפ, הפעם למשך 10 ימים שלמים (כמעט. לא כולל שבת). האמנות מוצגת בחללי הדירות עצמן, כאשר יש אמנים שקיבלו את הסלון או חדר השינה ויש כאלה שקיבלו את המטבח ואפילו את השירותים, מה שממש לא אומר שהעבודות שלהם מעניינות פחות.
בשני הסבבים הקודמים תהיתי למה דווקא הדבר הזה מושך כזו כמות עצומה של אנשים. כאלה שלא דרכו במוזיאון בימי חייהם, שלא נדבר על גלריה. אחרי ביקור מעמיק במוזיאון של 2020, עת חלפתי באלגנטיות על פני כל הממתינים שעתיים בתור (כי קומבינות וזה), הבנתי כמה דברים ואפילו ניסחתי אותם כאן. שנתיים בדיעבד, אני בטוחה שכל מה שכתבתי שם עדיין תקף: זה הבאזז, האפשרויות לסלפי, החינמיות, הפומו. ואני עדיין בדעה תקפה שאפשר להוציא סלפיז שווים, אמנותיים ומתוחכמים כמעט מכל תערוכת אמנות שהיא, וממש לא רק ממוזיאוני פופ אפ או תערוכות של קוסאמה.
יערה זקס, שיזמה ואצרה את שני המוזיאונים הקודמים, אמונה על העניין גם הפעם. התהליך החל בקול קורא שהוציאה לפני קצת פחות משנה, לו נענו כ-600 אמנים ואמניות שחשקו להשתתף. מתוכם נבחרו לא פחות מ-150, כל אחד מהם השתלט על חלל ועשה בו סוג של כרצונו. הקונספט הוא אותו הקונספט, אבל יש כמה דברים שהשתנו, או אולי אפילו התקדמו, משני הסבבים הקודמים:
ראשית, כבר לא מדובר במוזיאון גרפיטי, או אמנות רחוב, או איך שלא קראו לו בעבר. כן, עדיין יש מסה מכובדת של אמני רחוב, חלקם מעטרים קירות בדומה למה שהיו עושים אם היו פועלים פעולות גרילה במרחב הציבורי, אבל יש גם הרבה מעבר לזה.
יש מיצבים אמנותיים פר אקסלנס, שהיו עובדים גם בכל מוזיאון או גלריה אחרים, ואמנים שאת השמות שלהם אנחנו לא מכירים רק מקירות העיר אלא גם כאלה מבוססים בסצנת האמנות המקומית: מיכאל ליאני, למשל, אמן וצלם שרק בשנה שעברה הציג תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה; רעות אסמיני שמציגה בימים אלה תערוכה במוזיאון פתח תקווה; סתיו פורגס ובוטיק השווארמה שלה; גילת אורקין, גבי זלצמן, שאול כהן ועוד.
שנית, נלמדו לקחים מהפעמיים הקודמות והפעם המוזיאון יהיה פתוח לאורך 10 ימים (לא כולל שבת, מטעמי התחשבות בשכנים), ולמשך שעות ארוכות הרבה יותר. בתקווה זה גם יצמצם את התורים הארוכים, כי השוטטות בחללים הקטנים והעלייה והירידה במדרגות הצרות (בכל זאת, בניין תל אביבי טיפוסי), יכולה להיות די מלחיצה כשיש הרבה אנשים בו זמנית, וזה עוד לפני שמחשיבים את פקטור המגיפה. הכניסה, מן הסתם, תתאפשר רק לבעלי תו ירוק.
שלישית, יש איזו תחושה באוויר כאילו גם האמנים המשתתפים – בין אם הגיעו מרקע אמנותי פרופר או מכזה של אמנות רחוב – לקחו הפעם את העניין קצת יותר ברצינות. השקיעו מחשבה, מאמץ, בהרבה מקרים גם כסף. ואם כבר בכסף עסקינן – בפעמים הקודמות הועברה ביקורת על העובדה שהאמנים לא מקבלים תשלום עבור התצוגה. אז אנחנו כאן כדי להסביר: האמנים מקבלים תקציב הוצאות לביצוע העבודות. כל אחד מהם מחליט להשתמש בו באופן שונה לגמרי, וכנראה שאם אמנית בוחרת לפסל בפימו זה יהיה יקר בהרבה מלצייר בספריי על הקירות.
הכניסה היא חינמית והרווח של היזמים מתקבל מספונסרים (הפעם מדובר למשל בקמפרי, ג'וני ווקר וחברת הרכב סיאט). הרווח של האמנים מגיע בדמות חשיפה לא נורמלית (שלעיתים באה לידי ביטוי גם במכירות לאחר התצוגה), ברוב המקרים הרבה יותר גדולה מזו שהיו זוכים לה אם היו מציגים באחת הגלריות בעיר. האם זו הדרך בה הדברים צריכים לקרות? אני ממש לא בטוחה. אבל זה ככה. וכל עוד יש דברים שמוציאים אנשים מהבית לראות אמנות – אני בעד.
מוזיאון הפופ-אפ 3, 1-11.2.22, רח' פנקס 11 ו-13 תל אביב. הכניסה חופשית