מהפך אל הנחת: מלגו ומלבר מנסה להתגבר על לוקיישן מקולל
הערב של דניאל שק התחיל מחוץ ללופ, אבל בסופו של דבר הגורל חייך אליו והוא קיבל את צמד השפים של מלגו ומלבר ישר לפנים
אחת התיאוריות שמעולם לא התחברתי אליהן אומרת שאסור להתגרות בגורל. אני דווקא חושב שלמרות הסיכונים, אם עומדים מולו בנחישות, בסוף גם הוא מתרצה. חיזוק לכך קיבלתי בביקור במלגו ומלבר, מסעדת דגים ופירות ים השוכנת בקצה שדרות רוטשילד, ממש בפינת כיכר הבימה. הפינה הזאת היא מה שמכונה "פינה מקוללת", כזאת שראתה מסעדות ובתי קפה לרוב נסגרים בזה אחר זה, עד שניתן היה לחשוב שעדיף לו הפכה למספרה. אם להסתמך על ההדים הראשונים לפתיחתה לפני כשנה וחצי, גם מלגו ומלבר החלה את דרכה ברגל שמאל. היא תוארה באוזניי כתערובת של בר שכונתי ומסעדת דגים בסגנון יווני, והיה נראה שהיא צועדת היישר אל בית הקברות של רוטשילד 142.
אבל אז מישהו שם החליט להתגרות בגורל: שותפים הלכו ושותפים באו, שף הלך ושניים חדשים לוהקו, הצטרפה אליהם מנהלת מנוסה ודעתנית ויחד הם רקחו תפריט חדש וזהות חדשה, וראה זה פלא – מסעדה לתפארת.
החלל, יש לומר, בעייתי. התחלנו את הערב במרפסת מקורה בגובה הרחוב, והרגשנו לגמרי מחוץ ללופ. אבל כשעברנו לשבת ליד הבר, חצי קומה מעל, חיינו השתנו לטובה. את פנינו קיבלו מוזיקה טובה, אווירה חיובית, אנרגיות מהמטבח הפתוח ובעיקר אלה סאקר, המנהלת שהציבה את החפ"ק שלה מאחורי הבר ומשם היא רואה הכל, מתקנת תקלות, מקפלת מפיות של מי שקם לעשן, מייעצת ומשוחחת בהומור ובדיסקרטיות, טועמת, שותה ומחלקת טעימות של יין – בקיצור אישה כלבבנו.
התפריט ברובו המכריע ניזון מהים (עם תחנת ביניים אצל מוסי בשוק הכרמל) ועם דגש מיוחד על דגים נאים בפרק הראשונות. זו בלי ספק חוזקה של השפים אור מיכאלי ומוטי טיטמן, הן ברמת הטיפול בחומרים, הן ביצירתיות של הרכבת המנות והן באסתטיקה יוצאת הדופן של הצלחות שהם מוציאים. פתחנו בשתי וריאציות של סשימי, האחת מפלמידה אדומה שישבה על פרוסות של תפוחי אדמה קונפי ומסביב אספרגוס, עגבניות ואיולי של אגוזי לוז שהעניק למנה טעם קל של שוקולד, והשנייה של אינטיאס עם שלל עשבים ועלעלים ירוקים, סלק במצבי צבירה שונים, גבשושיות של שמנת ושקדים קלויים. שתי המנות יפהפיות, וכשיושבים על הבר קשה להסיר את העיניים מהבחור שמכין אותן בשקדנות. הדגים היו במרקם מצוין עם רטבים לא אגרסיביים וטעמם ניכר למרות מניפת טעמים רחבה של המרכיבים המרובים. טעמנו גם מרק דגים עשיר בהשראה אסייתית עם פיסות של אטריות אורז, כוסברה ולמון גראס, שהיה מלא בכל טוב, חריף במידה, אבל מתוק מדי לטעמנו.
המשכנו עם מנה נדיבה מאוד של שרימפס גדולים ובשרניים (אבל לא אחידים במרקמם) ברוטב יין לבן וחמאת ג'ינג'ר, עם תפוחי אדמה, שעועית לימה, כרישה ועלי קייל ועל הכל נוסף קצף של ביסק סרטנים. בעיקרון אני מעדיף מנות פשוטות יותר, אבל אני חייב להגיד שהשילובים והתרכובות של הצמד מיכאלי וטיטמן מניבים תוצאה טעימה ולא מכבידה על החך. גרגירי השעועית הגדולים והפשוטים השתלבו יפה עם הרוטב האצילי ורק הקצף אמנם נראה מגניב, אבל לא ממש תרם לטעם. לעומת זאת הם יינזפו על כך שהמנה לא הגיעה חמה דיה.
לשם האיזון בחרנו כעיקרית שנייה את המנה הפשוטה ביותר בתפריט – לברק שלם אפוי בתנור עם ירקות אורגניים שהרכבם בצלחת משתנה על פי מה שסיפקה חוות דוד, חוות הגידול האורגנית שמספקת את צורכי המסעדה ושעליה גאוותה. הדג היה עשוי בדייקנות רבה והיה טעים בדיוק כמו שדג טרי ושלם צריך להיות. הקיפו אותו נתחים גדולים של שומר, סלק ובייבי לפת שהיו מבושלים אל דנטה ושמרו על טעם טבעי עשיר, אבל גם הם, לצערי, לא היו חמים.
מורכבות היא שם המשחק כאן ולראיה הקינוח שעליו המליצה לנו הגברת סאקר: עוגת תפוחים + קרם ברולה + תפוחים מקורמלים + שקדים קלויים + טואיל מלוח + פרג + שומשום ובטח שכחתי כמה. אבל תכלס? זה היה נורא טעים.
האם יצליחו גיבורינו להסיר את הקללה? אני מקווה שכן, כי מלבד הרעיון המשונה לתת למסעדה שם בארמית ("בפנים ובחוץ"), לית מאן דפליג שלמלגו ומלבר לא באים בעבור לחמא עניא בתרי זוזי, אלא אדרבא, לסעודת שופרא דשופרא ואידך זיל גמור.
המדרג
אוכל – 8
אווירה ועיצוב – 8
שירות – 9
תמורה לכסף – 8
ציון כולל – 8
חשבון בבקשה
סשימי פלמידה – 58 שקלים
סשימי אינטיאס – 58 שקלים
מרק דגים – 52 שקלים
לברק שלם בתנור – 127 שקלים
שרימפס ביין לבן וחמאת ג'ינג'ר – 76 שקלים
עוגת תפוחים ברולה – 44 שקלים
כוס יין – 45 שקלים
פלגרינו גדול – 29 שקלים
תה נענע 12 שקלים
סף הכל – 501 שקלים