זה נראה כמו סרט התבגרות. עד שהפאשיזם קוטע את זה

ליבה של אנה בת ה-17 נשבר כשהחבר שלה סורין מודיע לה שהוא ומשפחתו עומדים להגר לגרמניה ולכן הוא נאלץ להיפרד ממנה. אחר הצהריים היא מוזמנת למסיבה בדירת חברתה רוקסנה שהוריה נעדרים, אבל אימא שלה לא מרשה לה ללכת בשום פנים ואופן, מה שנראה לה ולצופים ממש מוגזם. אנה יודעת שסורין יהיה שם ולכן היא מתחמקת מהבית ומצטרפת לחבריה ששותים, ורוקדים ומרכיבים רשימות של מוזיקאים מועדפים כמו ג'ימי הנדריקס ושיקגו. כשסורין מגיע, אנה מזמינה אותו לחדר השינה, ומציעה לו את גופה בפעם הראשונה. הם מתעלסים לצלילי "Light My Fire" של להקת הדלתות, אבל הוא נרתע כשהיא אומרת לו שהיא אוהבת אותו. ואז מגיעים שוטרים ועוצרים את כל הנוכחים באשמת בגידה במדינה, כי הסרט מתרחש בבוקרשט ב-1972, ימי שלטון צ'אושסקו, והאזנה לשירים כאלה היא אסורה. יתרה מכך, הם מושמעים בתכנית "מטרונום 72" המוגשת על ידי הדיסידנט הגולה קורנל קיריאק ברדיו אירופה החופשית (קיריאק הוא דמות אמיתית, ושלוש שנים אחרי זמן ההתרחשות של הסרט הוא נרצח במינכן בגיל 33).

"מטרונום" הוא סרט התבגרות טיפוסי, עם כל המרכיבים הטיפוסיים של סרטים כאלה, עד שבבת אחת הוא מפסיק להיות כזה. ואז מיני בחירות והתבטאויות של הדמויות בחלקו הראשון של הסרט מקבלות משמעויות חדשות, שונות מאוד מכפי שהתרשמנו קודם לכן. אנה התמה בשמלה הסגולה, שרק סורין היה למול עיניה ואפילו לא היתה שותפה לכתיבת המכתב לקיריאק שבו חבריה רצו להביע את תמיכתם ולבקש שישמיע שירים כבקשתם, נדרשת להתבגרות מהירה שכוללת החלטות מוסריות קשות. גם שם הסרט מקבל משמעות חדשה – המוזיקה נעלמת מהפסקול, והתיכוניסטים שבסך הכל רצו קצת להשתחרר נדרשים לפעול בהתאם להוראות ולקצב שמוכתבים להם על ידי המשטר הקומוניסטי הדכאני, שהופך את כולם לשפוטים שלו (מי שרוצה להמשיך לאוניברסיטה נדרש להלשין על חבריו).

סרטו הראשון באורך מלא של אלכסנדרו בלק זיכה אותו בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן 2022, ולא קשה להבין למה. בלק השתפשף בהפקות של צמד סרטים מהוללים, קשים ומאתגרים – "שם תואר, משטרה" של קורנליו פורומבויו, ו"4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו. עקבות סגנוניות של הגל החדש של הקולנוע הרומני הריאליסטי והבועט ניכרים גם ב"מטרונום", שצולם על ידי טודור ולדימיר פנדורו, הצלם של מונג'יו.

זה לא נשאר סרט התבגרות למשך הרבה זמן (צילום: מתוך "מטרונום")

אבל הסרט ניחן ברוח נעורים מתפרצת שמתעקשת ללכת נגד הארכיטקטורה הטוטליטרית (בעיקר בשוט הפתיחה הארוך) והצבעים האפרוריים של בוקרשט בשנות השבעים. המסיבה המחתרתית שנפרשת על פני רוב חציו הראשון של הסרט מלאה חושניות צעירה וחדוות חיים (היא הזכירה לי את "רוק אוהבים" של סטיב מקווין, שגם הוא מתאר באריכות מסיבה מחתרתית). ואז אנחנו מובאים לתחנת המשטרה והכל משתנה מקצה אל קצה. הרכות מוחלפת בנוקשות, התנועה בסטאטיות, וגם היחסים עם האבא מתהפכים – עכשיו הוא זה שמתחנן בפני אנה שתעשה מה שהוא מבקש.

אנה, בגילומה של מארה בוגרין בבכורתה הקולנועית, היא גיבורה שובת לב. מנערה תמה שמורדת בהוריה כדי ללכת למסיבה היא הופכת לאישה מופנמת אך נחושה שמסרבת להיכנע ללחצו של מפקד המשטרה (ולאד איבאנוב המוכר משלל סרטים רומנים). אבל האם יש סיכוי, או טעם, לעמוד בלחצים האלה? סצנות הסיום חדורות אירוניה מרה – שזולגת מהפער בין מה שנאמר ומה שלא נאמר – ועם זאת יש בהן גם אמונה דקה ברוח האנושית.

4 כוכבים. Metronom בימוי: אלכסנדרו בלק. עם מארה בוגרין, ולאד איבאנוב. רומניה 2022, 93 דק'