מיתוס שבור: נדפקנו. אבל לא כמו שהסטייק הזה נדפק
מיתוס היא אמנם מסעדה כשרה, אבל כבר מזמן הבנו שלא אמורה להיות שום סתירה בין כשרות ואוכל מעולה. הארוחה העסקית שאכלנו שם השבוע, ובמרכזה סטייק שמנוגד לאמנת ז'נבה, מעידה שלא בטוח שבמיתוס הבינו את זה
באופן אישי אני משתדל להמנע כמה שיותר מחלקו הדרומי של רחוב ויצמן. יש הסבר רציונלי, עם תרשימים על הסדרי התנועה הבעייתים, אבל בשורה התחתונה זה אזור שתמיד יוצא לי לעשות בו פדיחות. בבניין הזה שברתי מחשב ופוטרתי אחרי שבועיים של עבודה. בבניין ההוא נפלתי באיזה עוקץ פרמידה מטופש. בבית המשפט הפסדתי (חלקית, לפחות) בתביעת דיבה, בין השאר כי התבלבלתי בין סיליקון לבוטוקס, ורק בעוד שבעה דורות בערך יהיה אפשר לדבר על מה שקרה בישיבה ההיא בבית הבונים החופשיים שבעקבותיה הוכרזתי כפרסונה נון גראטה בכל פעילויות הארגון.
אבל החיים, אתם יודעים, לוקחים אותך לאן שבא להם. במקרה הזה זו הייתה בת הזוג והיא רצתה מוזיאון תל אביב. אז באנו, עשינו פרצופים רציניים מול ההסברים, עמדנו בתור כדי לצלם סלפי עם מלא נקודות, הרגשנו לגמרי תרבותיים ונהיינו ממש רעבים. וכיוון שאנחנו נמכור כל עיקרון בשביל ארוחה, אז עם כל הכבוד למערכות היחסים המעוותות שלי עם רחובות העיר – מצאנו את עצמנו במיתוס.
למרות שהיא כאן כבר לפחות 15 שנה ולמרות שדי ברור לי שהייתי פה קודם, אין לי שום זיכרון מהאירוע. יש משהו במיתוס שחומק בין הסינפסות במוח ולא מצליח להיתפס. אולי זה העיצוב הבנאלי (כסאות שחורים ולהבה מלאכותית? אין לכם את קלישאת הסטייק-האוס הזו בעוד צבעים?), אולי התפריט שאתה ממש צריך לעבוד קשה כדי למצוא בו משהו מיוחד, ואולי זה עניין הכשרות שמרחף מלמעלה – למרות שבשנים האחרונות מסעדות כמו "דריה" הראו לנו שאין שום סתירה בין איכות לכשרות. אז השארנו בחוץ את כל הסטיגמות והדעות הקדומות ופשוט התחלנו לאכול.
כלומר רצינו להתחיל לאכול. בשעה 15:00 המסעדה כבר התרוקנה מסועדי הצהריים, אבל הצוות עדיין התרוצץ עם אדרנלין מוגבר ברחבי המסעדה במה שלפחות מהצד נראה כמו סוג של מחול חיזור של משפחת הדבוריים. כמה סימוני ידיים, כמה קולות כחכוח, כמה דקות טובו, כמה מלצרים שעברו לידנו בלי לשים לב (ו/או בלי מסיכה על האף). שזה לא לגמרי גרוע כי יכולנו להתעמק בתפריטים, ובגלל שהיינו בתפר בין העסקיות לתפריט הערב וקיבלנו את שניהם, יכולנו לקבל פרופורציות. שזה כמו אוכל רק בפחות משביע אבל בלא פחות מתוחכם.
תפריט הערב היה יקר באופן די שערורייתי, כך שלעומתו העסקית נראתה כמו מציאה מטורפת גם אחרי שלוקחים בחשבון שעבור חלק לא קטן מהמנות יש תוספת מעל מחיר העסקית. מצד שני מקבלים במחיר המנה העיקרית גם לחם וסלטים, מנה ראשונה וקינוחון. מה עוד אפשר לבקש חוץ משיגיע כבר האוכל. ראשונים נחתו הלחם והסלטים. היו שם סלט כרוב די סתמי, טאבולה רימונים חביבה, וגם יציאה מרעננת – סלט ירוקים, חמוציות ושקדים שהיה שילוב מפתיע במיוחד של מרקמים וטעמים. שלא לדבר על זה שהוא הציל את הלחם, שהיה רך ונעים אבל צעק למשהו שאפשר יהיה לאכול איתו. זה ברור שבמסעדה כשרה אין חמאה, הכל טוב, אבל יש איזה חרם הלכתי על שמן זית ובלסמי? איזה איסור דרבנן על טחינה?
למנות ראשונות לקחנו, בתוספת מחיר כמובן, סיגר עגל וטרטר בקר. הטרטר היה בלי ספק המנה המוצלחת של הארוחה. הבשר עצמו היה מצוין והוא הוגש עם קרם בלסמי, קונפי שום, איולי והמספר הנוסף – ביצה עלומה. זה סתם תיאור טכני. אחרי ששוברים את הביצה והיא נשפכת על הכל קורה סוג של קסם. כל הבלאגן הזה מתחבר לאיזה רוטב נעים שעוטף את הבשר לריקוד מושחת של טעם ומרקם שברור לך שמי שחשב עליו ידע בדיוק מה הוא עושה.
למרבה הצער, הסיגר לא הצליח לעמוד באותם סטנדרטים. קודם כל זה לא סיגר, זה יותר בכיוון של טיל לאו. זה גדול, זה מאסיבי וזה מגיע בזוגות. האם אפשר היה להוציא את הסיגרים האלו מהשמן כמה שניות קודם ולהמנע מאפטר טייסט קל של שרוף? בוודאי. אבל בסך הכל העטיפה הייתה קריספית ונעימה. המילוי לעומת זאת היה פחות ברור. כל הצינור הענק הזה ממולא מין משחת בשר שקצת הולכת לאיבוד בתוך כל הקונסטרוקציה. כנראה שגם במסעדה הבינו את זה כשהגישו סט מטבלים שעזרו לשפר את החוויה. וזה המקום לציין שאם עד היום, כמונו, לא נתקלתם בטחינה קארי, זה לא סתם ויש סיבה מאוד טובה לא ללכת לשם. אל תשאלו איך גילינו.
ואז הגיעו מנות הבשר. ותרשו לי להתחיל בסטייק, כי מדובר פה באחת הסיטואציות הכי מבאסות שנתקלתי בהן השנה, לא מילים קלות כשהן מגיעות אוהד מכבי. לקחתי סטייק סינטה 300 גרם. תוספת של 30 ₪ לעסקית? למה לא. עדיין משתלם. בערב אותו הסטייק בדיוק, על פי התפריט בכל אופן, עולה 189 ₪. אז אתה מרגיש כאילו עשית את עסקת חייך אבל בפועל פשוט דפקו אותך פחות. מהסטייק הכוונה.
אין לי מושג איך זה קרה, אבל זה ברמת של אמנת ז'נבה: משהו לא טוב עבר על הסטייק הזה. והלוואי וזה היה רק ביטוי. בפועל הוא נראה כאילו מישהו לקח D9 ודרס אותו כמה פעמים, כולל וידוא הריגה. האם זה נועד כדי לקצר את תהליך הבישול? האם זה היה נסיון להסתיר משהו? האם זה שוב ציווי הלכתי (מסכת סנהדרין, דיני וול דאן)? לא ברור. מה שכן ברור, זה שהתוצאה הייתה אחת מחתיכות הבשר הכי מאכזבות שאכלנו לאחרונה. קודם כל כי בעובי כזה, גם השף הכי מיומן לא יכול לפגוע במידת צליה שהיא מדיום ומטה. אבל בעיקר כי כל ביס הוא תזכורת שאתה משלם על מחלקה ראשונה ומקבל טיסת לואוקוסט.
אחרי האכזבה הזו כבר חשבנו שלא נתאכזב יותר, אבל לפרגית היו תוכניות אחרות. בתפריט היה כתוב, וזה ציטוט: "אסקלופ פרגית במרינדה של עשבים ארומטיים, אורז פרסי והמון עשבי תיבול טריים". האם נשמע סביר? בהחלט. האם זה קשור למה שקיבלנו? הרבה פחות. קודם כל אסקלופ פרגית זה שם מפוצץ לסטייק פרגית. מרינדה של עשבים ארומטיים? יותר בכיוון של רוטב גריל בסיסי של שיפודיות. אורז פרסי עם המון עשבי תיבול? אורז חתונות לבן, עם שלושה צימוקים וארבעה שקדים. והטעם? כמו סטייק פרגית בשיפודיה עם אורז חתונות.
על הקינוחים אין באמת סיבה להרחיב. יש מיליון קינוחים כשרים פרווה שיכולים היו להשאיר טעם טוב. פחזניית הקרמל ועוגת השוקולד הקטנה הם לגמרי לא חלק מהרשימה הזו. הם היו סתמיים, לא מעניינים ובעיקר לא טעימים. מצד שני הם מסמנים בדיוק את מה שמיתוס הפכה להיות: מסעדה שטובה בשביל תעודת הכשרות, אבל הרבה פחות מוצלחת בכל מה שקשור לאוכל. בדיעבד זה כנראה לא שלא זכרנו שהיינו כאן (מצאנו תיעוד בגוגל מאפס). כנראה שפשוט הדחקנו.
★★✰ 2.5 כוכבים
מיתוס, וייצמן 2, א'-ה' 23:00-12:00, שבת 00:00-19:30, 03-6932002
ארוחה עיסקית 89 ₪
תוספת לטרטר 10 ₪
תוספת לסיגר עגל 15 ₪
תוספת לסינטה 300 ג' 30 ש"ח