"מכורתי": יצאתי לוודא שתל אביב עדיין קיימת. תכף אשוב

>> אולי דנון הוא מהקולות הייחודיים בנוף האינדי המקומי העכשווי, ושני אלבומים הספיקו לקבע אותו כאחד מכותבי השירים המסעירים של הרוק הישראלי בן זמננו. "מכורתי" הוא הסינגל השני מאלבומו השלישי שייצא בקרוב בלייבל של נענע דיסק. השיר "מכורתי" נכתב ימים ספורים אחרי השבעה באוקטובר, מתוך ההלם הראשוני. שיר אהבה בן ארבע שורות למדינה כואבת והמומה.

>> אני צריך לגרש את הזעם // אורי סעדה // יוצרים כותבים
>> ביבי, מצאנו את הדיפסטייט האמיתי // דנה ברלב // יוצרים כותבים

אני הולך ברגל בתל אביב. בחורף ובקיץ, בכפכפים ובמגפיים, מילדות ועד עכשיו.
אין לי רישיון, עם אופניים אף פעם לא הצלחתי להתמיד ואוטובוסים משעממים אותי. ההליכה, לעומת זאת, באה לי ברגל. אני חייב ללכת.
אני מקפיד לצאת מהבית, אפילו לסיבוב קצר, גם בימים שכלום לא מחכה לי בחוץ. זה טוב להשראה, זה טוב לבריאות, זה טוב לקצב הפנימי.
אני חוצה רחובות שחציתי פעמים אינספור, חולף על פני בתים שהחזיתות המתקלפות שלהם צרובות בזיכרוני. גם הפרצופים שנתקלים בי בדרך חוזרים על עצמם, אבל אני לא תמיד מצליח לחבר שמות. אני פוגש מכר, מחזיק שיחה ללא מטרה, בדיוק כמו השוטטות שאליה יצאתי.

[בישראל הייתה השוטטות עבירה פלילית שדינה חצי שנת מאסר, עד שבנובמבר 24' הממשלה ביטלה את החוק שנעשה בו שימוש בעיקר כדי לפגוע באוכלוסיות מוחלשות, אולי המהלך ההגיוני היחיד שביצעה ממשלתנו הפשיסטית]

זה קשה להתבגר בנוף ילדותך. קשה לצמוח באותה ערוגה, עונה אחר עונה. אני אוהב את תל אביב ומוצא את עצמי מגן עליה בלהט כשמלעיזים מעיזים לקרוא לה "בועה", או אומרים שהיא מנוכרת ואדישה. אני שומר על כבודה כי היא המקום היחיד בעולם שבו אני מרגיש שריף, שבו אני באמת בבית. מצד שני, לפעמים אני חושב שבשביל להיות כותב שירים טוב אני לא יכול להסתפק באותה הליכה קבועה באותם רחובות מוכרים, אני צריך לצאת אל העולם ולחוות חוויות זרות במרחבים אחרים.

השיר "מכורתי", הסינגל השני מתוך אלבומי החדש שיצא בקיץ הקרוב, נכתב תוך כדי שוטטות בתל אביב. אבל זו לא הייתה שוטטות רגילה, כי יצאתי אליה מוקדם בבוקר וכי למעשה הייתה לה תכלית ברורה – לוודא שתל אביב עדיין קיימת. זה היה ימים ספורים אחרי השבעה באוקטובר.

השבעה באוקטובר תפס אותי בטיול בפורטוגל, איפה שאבא שלי חי בשנים האחרונות. היינו שם כל המשפחה, מוקפים נופים כפריים, קרקורי תרנגולות וגעיית פרות.
הדיסוננס החריף בין מה שסביבי לבין מה שקורה בארץ היה לי קשה מאוד, לא עזבתי את החדשות לרגע והרגשתי צורך פיזי להיטמע באסון, להיות חלק. בניגוד לכל אינסטינקט בריא החלטנו, ליאור זוגתי ואני, לחזור לארץ.

נחתנו בנתב״ג לפנות בוקר וכבר בנסיעה באיילון אפשר היה לחוש את הטלטלה הקשה, תנועה שקטה מהרגיל בכבישים, שלטי "ביחד ננצח", "מחזקים את כוחות הביטחון" ומתח שקשה לתאר במילים. כשהגענו לדירה, ליאור עשתה את הדבר המתבקש והלכה לישון אבל אני הייתי חסר מנוחה ומודאג. הייתי חייב לראות במו עיניי שהכול במקומו מונח. יצאתי לסיבוב בשכונה.

[המסלול, למיטיבי לכת: קרל נטר, מונטפיורי, מלצ'ט, בלפור, רוטשילד, שינקין, יהודה הלוי, עצירה בקריית ספר, מעבר דרך סעדיה גאון לקרליבך ומשם עד הסינמטק, דרך מרמורק לביל"ו ושוב לרוטשילד, ירידה בבר אילן לאחד העם, ירידה במזא"ה עד מלצ'ט, דרך בית הפגודה למונטפיורי וחזרה לקרל נטר, כ-25 דקות בהליכה לחוצה]

הרחובות היו ריקים. אנשים מעטים צעדו לבד, כמוני. בפרצופים כבדים והלומים. בשעות הקטנות האלה אתה יכול לזהות בקלות מי מתחיל את יומו ומי גורר את הלילה. כותרות העיתונים במכולת בישרו על מלחמה בארבע חזיתות ומשבר אמון בין נתניהו לצבא. חוסר הוודאות הקיומי היה כל כך נוכח, חריף ומעיק. כל מה שרציתי להיטמע בו קודם, כשהחלטתי לחזור הביתה, נראה לי כמו טעות אחת גדולה. הלב התחיל לדפוק והפה להתייבש.

אולי כדי לשכנע את עצמי, אולי כדי לעשות סדר בדברים, אולי פשוט כדי לעשות אור בחושך, כתבתי תוך כדי שוטטות את ארבע השורות הבאות:
אבכה אותך, אבכה עלייך
אבכה עלייך, אתאבל, מכורתי
שבתי מרוב שחשבתי עלייך
בזרועות אחר