"מסווג חריג": פשטני מדי ולא משכנע

זה כמה שנים שקולנוענים צעירים מנסים לייבא לארץ זרעים של בי־מוביז ולנטוע אותם בקרקע ישראלית. לא כולם מצליחים להיקלט. אל "כלבת", "בשר תותחים" ו"ג'רוזלם" (סרט זומבים שנחשף בפסטיבל ירושלים האחרון) מצטרף כעת "מסווג חריג", שמתחיל כמו דרמת התבגרות צה"לית כדוגמת "האח של דריקס" אבל תופס פנייה חדה בהמשך. הרמזים לכך שמדובר בסרט אימה מפוזרים ביד נדיבה בפסקול ובשוטים של נקודת מבט מבוהלת, הרבה לפני שזו מתפרצת ממקור לא לגמרי צפוי, וגם לא ממש משכנע.

הטוראי החננה מתן (האושיה הוויראלית איתי זבולון, המוכר למרבית הצופים מדמותו של "יניר האחמ"ש", מעצב היטב את הדמות ואת המהפכים שהוא עובר) נשלח לתורנות אבט"ש במתקן מבודד בשטחים, שבמרכזו אנטנה מאיימת. לצדו מוצבים שלושה טנקיסטים שלא לוקחים את המשימה ברצינות. שלושת החברים מציגים את עצמם למתן ולצופים באמצעות סצנה במסעדה ערבית שבה הם עוצרים לאכול ובורחים בלי לשלם (האמירה הנוקבת ביותר בסרט היא שמתן מוטרד מהחשש שהערבים הזועמים יחפשו אותם ולא מהכיעור האדנותי שבמעשה). בבסיס הם פוגשים את הסמל הנינוח סטאס (קאי קורבלניקוב), ופרט לכמה קולות נשיים מודאגים בטלפון (וסמסים מאימא של מתן), חמשת הגברים והאנטנה הם הדמויות היחידות בסרט.

חלקו הראשון של הסרט מוקדש לעיצוב נקודת המבט של מתן החרד, ילד של אימא שרק רוצה לברוח משם, ולדינמיקה המצ'ואיסטית הטיפוסית בתוך המיקרוקוסמוס הצבאי. עוזי המזרחי (אסף בן שמעון) מכתיב את הטון, ישי המזרחי־דתי (ערן פרץ) מתואם איתו, ורוי האשכנזי (עופר רוטנברג) מקשיב למוזיקה מזרחית כדי להיות אחד מהחבר'ה. שלושתם עושים מניפולציות למתן בעיקר כדי לבדר את עצמם, וגם כדי לפטור את עצמם מחובת השמירה.

התסריטאי ליאור לדרמן שולט היטב בשפת הבנים, והסצנות האלה זורמות בטבעיות ומעוררות חוסר נוחות קלה (אם כי צופים חיילים בהחלט עשויים לחוות אותן אחרת). הדמות הכי פחות ברורה, במכוון, היא זו של העולה הלא־חדש סטאס, שגם הוא רוצה להיות אחד מהחבר'ה, אפילו אם זה על חשבונו של מתן, המסווג חריג. זכר הפלסטינים מהמסעדה אמור להוסיף אווירה של פרנויה ואולי, אם הצופים נדיבים, גם רובד פוליטי בסיסי. כאמור, הבידוד והרעשים המוזרים (חלקם משולבים בפסקול הסוגסטיבי שהלחין אשר גולדשמידט) רומזים לנו תדירות שמשהו רע עומד לקרות, וזה עשוי במיומנות ואפקטיבי במידה. אבל יותר מדי זמן לא קורה שום דבר והמתח הראשוני מתפוגג, מה גם שהרצון המרכזי שמניע את מתן אינו מוצדק ומהותי דיו – בסך הכל שבוע, תשרוד. דווקא כשהטירוף נחשף והלהבים נשלפים הסרט נופל, כי עם כל הצילומים החוזרים של האנטנה, הפסיכופתולוגיה של הדמויות לא מספיק מעניינת, והרובד המטפורי פשטני מדי.

השורה התחתונה: מה שיש עשוי היטב, אבל אין הרבה