"מעברות": אם הטראומה קולקטיבית, למה היא מהדהדת רק במזרחים?

הפרק הראשון של "מעברות" מספר את סיפורה של מדינת ישראל, מזרחים ואשכנזים, שרוססו יחדיו ב־DDT וילדיהן "הועברו". אבל אם זו אכן ההיסטוריה, איך ייתכן שרק אנחנו המזרחים עדיין לא באמת שייכים?

מתוך "מעברות" (צילום: ארכיון צה"ל)
מתוך "מעברות" (צילום: ארכיון צה"ל)
21 בפברואר 2019

"הגיע הזמן לספר את הסיפור של המעברות", כך מכריזים בפתיח של "תוהו ובוהו", הפרק הראשון בסדרה "מעברות" שעלתה אמש בכאן. "הגיע הזמן לדבר על השפעתן העמוקה על החברה הישראלית".

אני לא צריכה סרט שיספר לי על המעברות. אני לא מעוניינת לשמוע שוב את המושג "טראומה קולקטיבית" ואני בהחלט לא צריכה מומחים שיספרו לי על ההשפעה שלהן על חיי. הסיפור עובר כחוט השני בירושה הרגשית שלנו, בני הדור השני והשלישי. כולנו אמת מהלכת של הטראומה הזו. כולנו התגלמות ההשפעה של המעברות על החברה הישראלית.

עולים במחנה המעבר שער העלייה בחיפה (צילום: ואן דר פול)
עולים במחנה המעבר שער העלייה בחיפה (צילום: ואן דר פול)

"בוקר אחד, בשבוע הראשון שלנו בארץ, שלום יצא מהבית ולא חזר. מגיע צהריים, מגיע ערב… בשמונה התחלתי לבכות. מכל האוהלים יצאו אליי. גברים ונשים, עירקים, מרוקאים, אשכנזים, לא יודעת מה עוד, לא הבנו אף מילה אחד של השני. אבל ישבו איתי. בסוף הגיע שלום. מצא עבודה. יש אוטובוס בבוקר ואוטובוס בלילה לחזור. כמה שבועות אחר כך הגיעה הלידה. סבא שלך לקח אותי לבית חולים והלך לעבוד. אחרי שלושה ימים אמרו לי 'את צריכה ללכת הביתה'. ואין טלפונים, אין איך להתקשר לשלום. אמרתי 'יבוא בעלי בערב וייקח אותי'. אמרו לי לא. תצאי. יצאתי מהבית חולים, ישבתי בחוץ. היה גשם. אני אחרי לידה. עד עשר בלילה ישבתי. כל כמה שעות קראו לי להיניק – ושוב החוצה. בסוף איזו יולדת, אני חושבת מרוקאית, הכניסה אותי בשקט חזרה לבית חולים. אמרה לי תשני אצלי במיטה. עד היום אני מברכת אותה. לא התייחסו טוב האשכנזים. הייתה אפליה. הם לא אהבו אותנו. אבל הם מסכנים. מאיפה הם באו? היו במקום יותר גרוע".

הציטוט הזה שייך לסבתא שלי. היא מאמינה בחמלה ולפעמים היא גורמת גם לי לחשוב שאולי הכל היה טעות תמימה. ובאמת, בצפייה בפרק הראשון מתקבל הרושם שהבעיה הגדולה ביותר במעברות הייתה הדמיון הנורא שלהם לגטאות: גדרות התיל, השוטרים ששומרים מסביב, האיסור לצאת משטח המחנה. זה נראה לא טוב.

הפרק מתעקש שזהו סיפורה של מדינת ישראל: ריסוס ה־DDT, חטיפות הילדים, היחס המזלזל, האלימות הממסדית – כולם פוזרו באופן שוויוני. קיבוץ גלויות של כאב. אבל אם זו אכן ההיסטוריה, אם ילדים לא נחטפו מעולם אלא רק הועברו, מתוך טעות תמימה ובמקרים בודדים בלבד, איך זה שהסיפור הזה נשמע בדיוק אותו דבר בבתים של כולנו? אם זהו אכן סיפורן של המעברות, איך ייתכן שרק אנחנו עדיין חשים פה זרות? איך זה שאולי לעולם לא באמת נרגיש שייכים, לא נצליח ללבוש על עצמנו את החזות הממלכתית באופן טבעי, נינוח?

איך יכול להיות שהטראומה הקולקטיבית הזו ממשיכה להדהד רק בנו, בני הדור השני והשלישי לעלייה מארצות האיסלאם? אם זו אכן ההיסטוריה, אם כולם עברו את הטראומה הזו, אם היא אכן קולקטיבית, איך זה שאני מוצאת אחוזים בודדים מבני ובנות העדה שלי באקדמיה? מעטים כל כך בתקשורת, כמעט אחדים בצד החיובי של בתי המשפט?

אין מה לומר. גדרות התיל הוסרו, אך המסר עבר. לא רצויים, לא שייכים. ועל אף שיש לנו גוגל וספרים של אלבר קאמי, את השבר התרבותי קשה לאחות. את האמונה במקום ממנו הגענו קשה להחיות.

מתוך "מעברות" (צילום: ארכיון צה"ל)
מתוך "מעברות" (צילום: ארכיון צה"ל)

במהלך השנים הוחלפו הגדרות בדימוי עצמי נמוך, שבור לחלוטין, של אוכלוסיית יוצאי ארצות האיסלאם בישראל. את השוטרים ואת השומרים החליפו תקרות זכוכית – פנימיות וחיצוניות, שאיפות נמוכות ושאלה תמידית שכל אחד מאתנו, שעבר לתל אביב/עשה תואר שני/הגיע למחוזות אחרים וגילה ששוב, הוא המזרחי היחיד בחדר, שואל את עצמו לפחות שלוש פעמים בשבוע: "מה לעזאזל אני עושה פה?"

זו ההשפעה החברתית העמוקה שהייתה למעברות עלינו ועבורה, "תוהו ובוהו" הוא בסך הכל תירוץ. הפרק השלישי בסדרה, "השבר", יתאר את יציאת יוצאי אשכנז מהמעברות ואת הנסיבות שאפשרו זאת – והוא כבר ידרוש התבוננות מדוקדקת הרבה יותר.

נועה בורשטיין חדד היא עורכת האתר פוליטיקלי קוראת

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"