"מקווין" דומה לגיבור שלו: מרתיע, מסקרן וסוחף

בשנים האחרונות יצאו למסכים כמה סרטים עלילתיים פושרים על אגדות אופנה, בהם "קוקו לפני שאנל" עם אודרי טוטו, ושני שיעמומונים על איב סאן לורן שעוררו עניין רק בקרב חובבי הוט קוטור מושבעים. מנגד, סרטים תיעודיים כגון "ווסטווד" ו"מרג'יאלה" הוקרנו רק בדוקאביב ובערוצי הדוקו בטלוויזיה. אז מה יש בסרט התיעודי על מעצב האופנה הבריטי אלכסנדר מקווין ששכנע את המפיצים בארץ שיש לו פוטנציאל למכור כרטיסים?

זה כמובן סרט סקסי מאוד, עתיר דוגמניות חשופות חזה ותלבושות מרהיבות עם חזות של פנטזיית קומיקס מדע בדיונית, אבל לפני הכל יש לו גיבור נהדר – נונקונפורמיסט אמיתי שחייו ואמנותו היו התרסה מתמשכת עד שכוחותיו הרגשיים אפסו והוא התאבד בגיל 40, ימים ספורים אחרי מות אמו האהובה. מקווין רצה לעורר בצופים תגובה רגשית ליצירותיו והשתמש בכלים קיצוניים לעשות זאת. הסרט הולך במסלול שהתווה לו גיבורו, מלווה בפסקול סוחף מאת מייקל ניימן, שבצלילי הלחנים שכתב לסרטים כמו "חוזה השרטט" ו"הפסנתר" נהג מקווין להציף את הסטודיו שלו.

כהומו שמנמן עם חזות לא אטרקטיבית של סקינהד מדרום לונדון, מקווין היה חריג מאוד בעולם שאליו ניסה לחדור. אבל אימא תומכת, כישרון מתפרץ ודרייב בלתי נלאה דחפו אותו להתדפק כבר בגיל עשׂרה על דלתות בתי אופנה בלונדון ובמילנו, שם למד לתפור. אף שכמו האמנים האביונים בספרים הרומנטיים לא היה לו כסף לאוכל, מיד בתום לימודיו החל להרים תצוגות מחתרתיות שנראו יותר כמו חזיונות אורקוליים מאשר כאירועי אופנה. ג'ק המרטש וסדרת מקרי אונס היוו לו השראה לתצוגות אגרסיביות ומרתיעות, שהיום היו מעוררות עוד יותר התנגדות מאשר בשנות ה־90. אבל המוניטין שהחל לצבור הביא איתו הזמנה להתמנות למעצב הראשי של בית האופנה היוקרתי ז'יבנשי, ולחץ העבודה המטורף דחף אותו לסמים.

שילוב הניגודים שאפיין את יצירתו של מקווין – תכנים שערורייתיים מוגשים בעיצוב מוקפד ומחויט – מאפיין גם את סרטם המרתק של איאן בונהוט ופיטר אטדגי, המחולק לפרקים על פי תצוגות האופנה. אלה משולבות בראיונות מאירי עיניים עם חברים ואוהבים שלא חוששים גם לבקר את המעצב האיקונוקלסט. מה שהופך את הסרט לנוגע ללב הוא שלל סרטוני ארכיון של האיש עצמו – שחזותו השתנתה באופן קיצוני כשהחל לצרוך סמים – וסיפורים על יחסיו עם האנשים בחייו, בעיקר עם המנטור שלו, הסטייליסטית והעורכת איזבלה בלואו – טיפוס חד פעמי בפני עצמה.

הגולגולת שעל הפוסטר של הסרט הייתה מוטיב סגנוני חוזר ביצירתו של מקווין. היא מקבלת משמעות נוספת אחרי בחירתו במוות.

סרט על: חייו הקצרים והסוערים של מעצב האופנה אלכסנדר מקווין

ללכת? כן. סרט מרתיע, סוחף ועצוב על אמן יוצא דופן