"מראות שבורות" היא יצירה גברית גסה ומרתיעה על התעללות מינית

השאלה אם גברים יכולים לביים סרטים רציניים על נשים מקבלת ב"מראות שבורות" את אחד מביטוייה הגסים ביותר. בתחילת הסרט מתוארת התעללות, הגובלת בהתעללות מינית, של קצין צבא בבתו בת העשרה. כשאריאלה (שירה האס) מאחרת לחזור ממסיבה, האב גיורא (יפתח קליין) גוזר במספריים את מכנסיה ואת חולצתה על גופה ושולח אותה לרחוב לעמוד כל הלילה כזונה, כדבריו, בזמן שהוא משקיף עליה מהחלון לשמור שלא יקרה לה כלום, או אולי להתענג בדרכו הסדיסטית על מבטיהם החומדים והמבזים של החולפים ושבים.

התקציר הרשמי של הסרט, כפי שהוא מופיע באתר של סינמה סיטי ובמקומות נוספים, מתאר את מנהגו של האב כמי ש"מחנך אותה בקשיחות ובעקשנות של מפקד שטעה פעם בקרב", תיאור שמפגין חוסר הבנה שבא לידי ביטוי גם בסרט. משום שלפי היוצרים מדובר ב"חינוך קשוח", הדרך לתיקון ולסליחה – המתמצה בדימוי האבהי הרך שמופיע בפוסטר מוליך השולל של הסרט – קצרה כמרחק שבין שתי שיחות טלפון.

אחרי אותו פתיח מעורר קבס, הסרט מתמקד באריאלה שנושאת מטען אשמה בשל תאונת דרכים שהיא גרמה לה בחוסר ניסיונה, והיא מענישה את עצמה בכלים שלמדה לכאורה מאביה. היא מכניסה את עצמה שוב ושוב לסיטואציות של אונס שבהן היא מזמינה גברים מזדמנים לעשות דברים בגופה. כדי להעצים את האימה, הסרט מבהיר לנו שהיא בתולה.

"מראות שבורות" (צילום: דניאל מילר)

התעללות מינית, על אחת כמה וכמה בנערה חסרת מגן, הוא אולי הנושא הכאוב, המורכב והרגיש ביותר והוא דורש טיפול תואם. אך אמרי מטלון ואביעד גבעון עוסקים בו בישירות ובגסות מרתיעה. חוסר הנוחות שחשתי מול הסצנות שבהן אריאלה מציעה את גופה לגברים נבעה גם מתחושה של ניצול השחקנית שגילמה אותה, בעיקר בסצנה שבה היא תופסת טרמפ עם חמישה חיילים שששים להזדמנות למזמז את גופה החשוף (היא פושטת את החולצה ביוזמתה) עד שהיא מקיאה עליהם והם זורקים אותה מהמכונית.

מה שמטריד עוד יותר הוא שהתוכן של התעללות מינית נדחף על ידי היוצרים לתבנית של מלודרמה צה"לית על מפקד שגאוותו הובילה למותו של אחד מחייליו והוא בורח מהתמודדות עם אשמתו. המצ'ואיזם הצה"לי הדורסני הוא נושא מוכר וחשוב, אך כאן הוא מגויס באופן מלאכותי וחסר אחריות ומוקרן על גופה של מתבגרת המשמש כשדה קרב.

יש ב"מראות שבורות" עוד גוף פסיבי ועירום של אישה – זהו גופה של האם (רננה רז) השרויה בתרדמת לאורך רוב הסרט (באופן ביזארי עולה השבוע "בוקר טוב ילד" – סרט ישראלי נוסף שבמרכזו דמות הנמצאת בקומה). הדממת האם והגלייתה אל שולי הדרמה היא נטייה מוכרת בדרמות צה"ליות (ראו "פוקסטרוט"), וכאן היא בעייתית במיוחד בשל ההקבלה הנוצרת בין גופה לבין זה של בתה.

מעבר לכך הסרט פשוט עשוי רע וקשה להבין איך התסריט הסכמטי ששורטט בקווים כה גסים זכה במועמדות לפרס אופיר. האס המוכשרת מתמודדת כמיטב יכולתה, אך כאמור, רוב הזמן היה לי לא נעים כלפיה וממה שנדרש ממנה לעשות. קליין אינו משכנע בתפקיד הקצין שבורח מהתמודדות, וליאורה ריבלין כאמו הנוקשה היא לא יותר מגרעין של דמות. דווקא מנואל אלקסלסי ("דרייבר") בתפקיד האחות הצעירה מותירה רושם, כמו גם יואב רוטמן בתפקיד העלם הסימפטי היחיד בסרט כולו.

סרט על: נערה נושאת אשמה שבורחת מאבא מתעלל משליכה עצמה לסיטואציות של אונס
ללכת? לא. עיסוק גס ומרתיע בנושא רגיש במיוחד