"משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ב'": סיום ראוי לסדרה איכותית

אני רוצה להתחיל מהחתול של פרימרוז. היצור הג'ינג'י, שהופיע בכל פרקי הסדרה, חוזר בסרט הסיום בסצנה שגרמה לי למרר בבכי. זה לא בגלל החתול הלא נחמד במיוחד, אלא בגלל תגובתה של קטניס אליו ברגע שמבהיר את יתרונה הברור של סדרת סרטי הנעורים הזאת על כל מתחריה, ועל שלל פנטזיות אקשן מד"ביות אחרות. כל אחד משלושת פרקי הסדרה, המבוססת על ספריה של סוזן קולינס, נכתב על ידי תסריטאים שונים, אבל כולם זכרו שכדי שלעלילה המפותלת יהיה רובד רגשי צריך לעצב דמויות עגולות ולתת להן זמן לנשום. לא רק זאת, אלא שבניגוד לרבות מהסדרות הקולנועיות, כאן הקשרים בין הסרטים השונים מהותיים להבנה ולחוויה של כל אחד מהם כחלק מהשלם. הדיאלוג האחרון ב"משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק שני" הוא קצר ופשוט –  שאלה ותשובה בת מלה אחת – ועם זאת מהדהדות בו כל התמות והדרמות האנושיות שנטוו בסדרה מתחילתה, ולכן הוא יפה כל כך.

כזכור, הסרט הראשון אייר עולם טורפני שבו צעירים מוקרבים להנאת הצופים, וניסח אבחון ציני של האופן שבו המשטר שולט בהמון דרך אספקה סדירה של לחם ושעשועים ושמץ של תקווה, תוך כדי חשיפת המניפולציות שמניעות את הנרטיב של תכניות ריאליטי. בסוף הסרט השני גויסה המנצחת במשחקים, שהפכה לסלבריטי ולאייקון, לשמש כפנים של המרד, וחלקו הראשון של העיבוד לספר השלישי הותיר אותה ואותנו מעורערים, כשבן זוגה ניסה לרצוח אותה בהשפעת שטיפת המוח שעבר בעת מאסרו.

וכך, למרות האמונה בניצחונם הממשמש של המורדים, הטון של הסרט המסכם הוא עגמומי ולא הרואי. מהלכים פוליטיים ושאלות מוסריות מפותחים בצורה נוקבת על ידי צמד התסריטאים פיטר קרייג ("גנב עירוני") ודני סטרונג, שזכה בשני פרסי אמי על התסריטים המשובחים שכתב לדרמות הפוליטיות "ספירה חוזרת" ו"חוקי המשחק" (עם ג'וליאן מור כשרה פיילין). האקשן אפקטיבי, אבל הוא מועט יחסית והוא מוקרב לצורך הפתעה מצוינת שתורמת למורכבות של הסרט, שהאירועים האחרונים בפריז אף מוסיפים לו מידה של אקטואליות בוערת.

קטניס ממשיכה להיות גיבורה עזה ונבונה, שמודעת לתפקיד הייצוגי שיועד לה על ידי מנהיגת המורדים אלמה קוין (ג'וליאן מור), אך לומדת כיצד להחזיר לעצמה את השליטה ואת האחריות על מה שהיא עושה. ג'ניפר לורנס הנהדרת מגלמת אותה באון ובאיפוק – רוב הזמן פניה חתומות, אבל אפשר לראות אותה חושבת ומפנימה את כל המורכבויות הפוליטיות שמושלכות עליה. פרידתה מאחותה לפני שהיא יוצאת למשימה מוציאה מהבמאי פרנסיס לורנס הבלחת בימוי מרהיבה ומכמירת לב. לצידה, פיטה (ג'וש הצ'רסון) – הדמות שעוברת הכי הרבה מהפכים בסדרה – ממשיך לתהות לגבי יחסה כלפיו, ולעורר בנו תהיות לגביו. קצת חבל שגייל (ליאם המסוורת'), החבר החתיך של קטניס, לא התפתח לדמות מעניינת יותר שיכולה להוות משקל נגד לפיטה. שאר הדמויות ששרדו את המשחקים הקודמים מקבלות זמן מסך מועט בלבד, אך ההיכרות המוקדמת איתן מאפשרת לנו להגיב אליהן באופן מיידי. ודונלד סתרלנד בתפקיד הנשיא חובב הוורדים הלבנים ממשיך לנסח את תורת הטוטליטאריות באופן ממולח ומפתה. תגובתו המשועשעת בפעם האחרונה שאנחנו רואים אותו מותירה הד.

רק חסרונו של פיליפ סימור הופמן המנוח, בתפקיד מנהל המשחקים המושך בחוטי המרד, מורגש באופן שפוגם בסרט, ועם זאת מעורר עצבות מעצם הידיעה מדוע הוא לא שם. הופמן מת בטרם השלים את צילומי הסצנות שנועדו לו ואלה נכתבו מחדש (מה שכנראה מסביר את המכתב שוודי הרלסון מקריא בשמו). כמה פעמים במהלך הסרט הוא נראה משקיף מהצד על סצנות שנדמה שהיה צריך להשתתף בהן באופן פעיל, ועוד משפט או שניים היו ללא ספק מעצימים אותן.

השורה התחתונה: סיום ראוי לסדרה איכותית