"משפחה" הוא סרט נועז, וזה כל מה שאפשר לומר עליו

ב"תפוז מכני" של קובריק יש סצנה מחרידה שבה אלכס פולש עם חבורתו לבית של סופר אמיד וזוגתו הצעירה, אונס בחדווה את האישה והופך את הבעל לנכה תוך כדי שירת "שיר אשיר בגשם". בחזית אותו בית יש שלט מואר שבמקום שם הרחוב או שם המשפחה כתוב עליו "home". זה שימוש אירוני במונח המשלב בית ומשפחתיות אך מתגלה כהצהרה ריקה.

באותה רוח, "משפחה" אינו דרמה משפחתית, אלא וריאציית אימה קריקטורית (אך לא קומית) על מלודרמה משפחתית. סרטי אימה לרוב מכוונים לשני רבדים – הבידורי המיידי (גם אם בידור מהסוג הסדיסטי/מזוכיסטי) והחיווי האלגורי שאפשר לפענח מתוכו. סרטה השלישי באורך מלא של רוני קידר (אחרי "ג'ו + בל" ו"סופעולם") – בוגר חממת הקולנוע הבינלאומית ירושלים, שם זכה במקום הראשון ב-2013 – מנסה לעשות משהו יוצא דופן בנוף של הקולנוע הישראלי, ומציע חוויית צפייה מאתגרת. התוצאה אכן שונה – מבחינת הסגנון גם אם לא מבחינת האמירה – אך אינה מעניינת דיה וכושלת בשני הרבדים.

מתוך "משפחה" של רוני קידר

על פי כותרות הפתיחה, הסרט מתרחש בזמן ובמקום לא מוגדרים. לאמא ואבא אין שמות, והחלל הקלאוסטרופובי של בית המשפחה, שם מתרחשות רוב הסצנות, נראה אירופאי-גותי. אבל הבן חוזר הביתה במדי צבא הגנה לישראל ורוצה לאנוס את אחותו לצלילי מארש צה"ל (אלה לא התווים הצבריים היחידים בפסקול) – כך שעל אף ניתוקו מהעולם שבחוץ, נראה שהסרט מתכוון לומר משהו על משפחה ישראלית ועל איך היא מושפעת מהסביבה החברתית והתרבותית של מדינת הצבא.

תמונות הפתיחה מראות לנו את הגיבורה, צלמת כושלת בשם לילי, מצלמת סלפי משפחתי עם ארבע גוויות – מעין הצהרה שהסרט שאנחנו עומדים לראות הוא דיוקן של חורבן משפחתי. קידר עצמה מגלמת את לילי, שמגיעה למשרדו של אביה (אלי דנקר) כדי לבקש שיעזור לה בתשלום שכר הדירה על הסטודיו שלה. האב מתגלה כחלאה שדיכא את אשתו ובנותיו, ומהר מאוד הוא הופך לגווייה הראשונה. אמה ואחותה של לילי (יבגניה דודינה וחן יאני, בהתאמה) לא מתפקדות באופן קיצוני, לכודות בבית וממררות זו לזו את החיים. גם הן ימותו בדרכים מגוונות. הגווייה הרביעית היא של האח (אריה הספרי), אלים כמו אביו, גם אם באופן שונה.

המיתות השונות ארוזות בתוך סיפור מסגרת המביא את לילי לדירת הפסיכולוגית שלה (מירה עווד), שם היא מגוללת בפני בתה (טומי ברמבוים) את שארע בביתה. כסכמה מבנית לא ברור מה הטעם בסיפור המסגרת הזה, מעבר לכך שאנחנו מגלים שיש עוד משפחות דפוקות.

הסגנון של הסרט מקברי באופן גס – הרבה גרירה של דברים כבדים במדרגות ופלשבקים של אלימות בסלואו מושן – אך הוא נטול תוכן אנושי ואינו מתגבש למשהו שמתעלה מעבר להתגרות בצופים. אף לא אחת מהדמויות מעוררת סימפטיה, והאמירה על המשפחה (הישראלית) כארץ אוכלת יושביה, ועל מסורת גברית של התעללות ומסורת נשית של קורבנות, דלה מכדי להצדיק את חוויית הצפייה הלא נעימה. דודינה, שחקנית טובה בדרך כלל, מגישה משחק מלאכותי באופן מודגש. זה אמנם נעשה במכוון, אך הופעתה אינה גרוטסקית או קמפית או גדולה מהחיים. היא פשוט מלאכותית. ולכן מעבר להתרשמות מהתעוזה של היוצרת קשה לי להמליץ על הסרט הרע ומר הזה.

סרט על: צלמת צעירה רוצחת את בני משפחתה (טוב, חלקם הורגים את עצמם)
ללכת? לא. לא ברור מה הסרט הזה רוצה מאיתנו