זו לא ספרטה: נאום ברק חירם עסק בקיטוב, וזה בדיוק מה שהוא עשה
אמש האלוף ברק חירם נשא נאום בגנות "תרבות האקזיט" שמבקשת להיות "קלילה ונמרצת" (השם ישמור!), וקשה שלא לקרוא את זה ככתב אישום ברור נגד הישראליות החילונית. אבל מה שהאלוף שוכח הוא שהסיבה שהוא, וגם אנחנו, נלחמים היא כדי שלא נהיה כמו האויבים שלנו
אני מודה, הנאום שאלוף ברק חירם נשא אתמול הכאיב. הוא הכאיב לי, ובתור תל אביבים, אולי הוא הכאיב גם לכם. כי בתוך המעטפת המרשרשת של אחדות, הוא שוב מתח קו בין ישראלים לבין עצמם. בעמדתו, הוא הפריד בין ישראלים "ערכיים" לישראלים "נטולי ערכים". בין מי ש"מחובר לשורשים", לבין מי "שהתנתק מהם". כאילו איננו חלק מאותו העם, כאילו לא כולנו חיים ואוהבים את המקום הזה באותה המידה.
>>
אולי ראוי להתחיל דווקא בכוכבית – תת אלוף ברק חירם הוא אדם שכולנו, לא משנה מה אנחנו חושבים עליו, חייבים להכיר לו תודה על השירות שנתן. עם זאת, הנאום שנשא בטקס חילופי מפקדי אוגדה 99 הרגיש כמו מתקפה ישירה על אורח החיים התל אביבי. "עמידתנו האיתנה, בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן", הדגיש חירם, "המבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבויות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע ואל ההווה. אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו".
צמד המילים "תל אביב" לא הוזכר כאן, אבל נדמה לי שכל מי ששמע את הנאום (וכן, ראיתי את הקטע המלא יא נודניקים) הבין למי הוא התכוון. ל"תרבות האקזיט" שמבקשת להיות "קלילה ונמרצת" (השם ישמור!), שעוטפת את הכל "בעטיפה שטחית של הנאה והוללות". איזה חטא נורא זה, לרצות ליהנות מהחיים ולא רק להילחם ולמות עד כלות. אני לא יודע למה חירם התכוון, אני יודע מה היתה התוצאה הסופית: כתב אישום ברור נגד הישראליות החילונית, והצבת הישראליות שחירם מייצג – גם אם אינו חובש כיפה – כטובה יותר. כי יש את מי שעומד איתן, ויש את מי שמחפש אקזיט. את האנוכיים שמעזים לחשוב גם על עצמו, בניגוד לחירם שהוא, כידוע, אלטרואיסט מובהק שחושב רק על טובת הכלל.
ושוב, אנחנו חוזרים לאותו טיעון ישן ולעוס שחוזר על עצמו פעם אחר פעם: האשמת התרבות המערבית, האשמת חילוניות – וכן, גם האשמת תל אביב. הטענה שלפיה אנחנו במצב שבו אנחנו נמצאים לא כי (חלילה) מישהו מתנהל לא נכון, או קיבל החלטות שגויות עד הנה, אלא בגלל ש"התנתקנו מהשורשים", ששאפנו מערבה (רחמנא ליצלן) וש"אנחנו לא מדברים כמו האויבים שלנו". בכל דור ודור קם מישהו אחר ומנסה להסיט את האש: פעם זה אליהו יוסיאן שהסביר לנו "שאנחנו אוכלים סושי במקום שבו מנגבים חומוס". פעם זה ליברמן שדיבר על כך ש"רק הוא מבין ערבית", פעם זה מיקי זוהר שהסביר ש"תל אביב זה לא בדיוק ישראל", וכך נמשך ונמשכת ההשמצה הפרועה על "הבועה התל אביבית המנותקת", שאין בינה לבין המציאות שום דבר.
לא נעשה תחרויות שפיכת דם, כי יש תחרויות שלא עושים, אבל תל אביב "המנותקת" סבלה לא פחות מכל היתר. היא רק חושבת אחרת מכם. למי ששכח: ישראל, והפרויקט הציוני, מעולם לא היתה אמורה להיות לוחמי ספרטה שמדברים עברית. "התרבות הישראלית" שחירם כל כך סונט נגדה היא הסיבה שבגללה אנחנו נלחמים – כדי שלא נהיה כמו האויבים שלנו. כי העובדה שאנחנו יכולים להיות (גם) ליברלים היא חלק מהניצחון שעומד בבסיס הציונות והקיום שלנו כאן. העובדה שאנחנו שואפים מערבה, העובדה שאנחנו חלק מהעולם, וכן – גפ העובדה שאנחנו תאבי חיים.
"תרבות האקזיטים" היא זו שבנתה את העוצמה הכלכלית שמאפשרת לצבא של חירם לפעול בעזה. הפנייה למערב אפשרה לישראל לשגשג בצורה שצמחה עד עכשיו. התרבות הישראלית הפורחת היא לא רק הצלחה ישראלית מדהימה, אלא גם הסיבה שבגללה אנחנו עומדים על נפשנו. לא פחות מזה. ויש מי שרוצה שלא נהיה כאלה. שנחליף את החזון הלאומי שלנו מרצון לבנות בית לאומי לעם היהודי, ללבנות מדינה שמחפשת את המלחמה כל הזמן. מקום שרוצה למות ולהקריב את עצמו למען חזון משיחי. אם אתם רוצים שזה מה שנהיה, תודיעו לנו. אם אתם מתנתקים ממה שהפך את ישראל לגדולה ומיוחדת וחדשנית במשך 76 שנה, תגידו לנו. אולי נחשוב מחדש על המקום שבו אנחנו חיים.
גם גדולי משמיציה של תל אביב והתרבות החילונית יודעים שאנחנו חלק חשוב מהם, ושה"תרבות התל אביבית הריקנית" היא זו שהתגייסה במלוא המרץ ב-7 באוקטובר לסייע לכל מי שרק ניתן, ללא הבדלי תרבות אקזיט או קלילות. בסופו של דבר, עם כל הרצון לסמן אשמים ובוגדים, תל אביב מהותית לא פחות מכם, אולי אפילו יותר מרובכם, להצלחה של הפרויקט הישראלי ולכוח שיש למדינה הזאת כשהיא נאלצת להגן על חייה.
עם הסיפא של הנאום של חירם דווקא הסכמתי – אנחנו באמת צריכים לדחות את הקיטוב ולשנות את השיח. אני לא רוצה לאיין, ולא לבטל, אף אחד שחושב אחרת ממני. אני רוצה שהוא יחיה את חייו בחופש, כמו שאני חי, ושכל אחד יחיה על פי אמונתו. אבל הדרך לתיקון הקיטוב בעם לא עוברת דרך התנשאות ולא עוברת דרך הצגה שטחית של "ישראלים טובים וערכיים" מול "ישראלים מנותקים ותאבי בצע". אם אנחנו עם אחד, אז זה תקף לגבי כולנו. אחד לא יוכל להתקיים בלי השני. אבל מי שמסמן את החילוניות, את הרציונליות ואת החופש בתור אויב – לא יוכל לתקן שום דבר ביום שאחרי. הוא רק ימצא לבבות סגורים בצד השני.
כדי שמדינת ישראל תעמוד בהבטחה שלה, היא צריכה להיות מקום שלא רק "צריך" לחיות בו – אלא גם כדאי. מקום שבו טוב לחיות ולגדל ילדים, מקום שמכיל את כולם (גם את מי שחושב אחרת מהשלטון). מקום ששואף לקבלה ולחירות האדם, ושואף לחיים ומקדש אותם. השאיפה למלחמת נצח אמנם נורא פופולרית באיזור שלנו, וזה יכול לדבק, אבל עדיף שהיא לא תגיע אלינו הביתה. ביום שנפסיק לשאוף לעקרונות האלה – לחיים, לקיום, לשגשוג, אפילו ל"שלום" (המילה הזו שכבר הפסיקו להגיד) – באמת נלך לאיבוד. ואז, לא יהיה בשביל מה להילחם.