נגה ארז בבארבי: עוד נספר לילדים שלנו שהיינו שם כשזה קרה
מופע הניצחון של נגה ארז בבארבי, רגע לפני שהיא עוזבת אותנו לבמות גדולות יותר בארה"ב ובאירופה, סימן את התבססותה במיינסטרים והפך לג'ימבורי שכולו ידיים באוויר (והיא אפילו לא הייתה צריכה להפעיל אותו)
עבור חלקכם, יתכן שהשורות הבאות יראו כבר כמו זיכרון עמום מלפני מספר שבועות, כשעולם התרבות נפתח לאיטו (אנדרסטייטמנט השנה) ובהדרגה עד להסרה מלאה של המגבלות. סביר שכבר דגמתם איזה ברי סחרוף קטן פה, איזה יסמין מועלם שם, ואיזה כיף לכם יא אללה. עבורי, נפל האסימון רק אמש, כשהתארגנתי לקראת תזוזה לחוות מקרוב את ההופעה/תופעה שכולה נגה ארז, לראשונה מזה שנה וקצת של בור בלב בצורת המחסור בהופעות. מצאתי את עצמי כותב לחבר בנונשלנטיות את המשפט "ספר לי בבארבי" במהלך שיחה מוקדמת וקיבלתי צמרמורת מיידית מרצף המילים.
אשכרה, הופעה אמיתית ולא ביוטיוב. בלי מסיכות, בלי הגבלות. גג הצגת תו ירוק בכניסה שלוותה בתשאול בטחוני נוסח "ארזת לבד?", והופה, זיו פניו של שאוליקו מתגלה לפתע מבעד לחומת האנשים, סורק שוב את הברקודים כאילו לא הייתה פה קורונה מעולם. לא ידעתי את זה עד הערב, אבל מתברר שהתגעגעתי אפילו לפרצופו הגראמפי תמידית של דורון הסאונדמן. בניגוד אליו, כמה מדהים היה לראות מאות ראשים מחויכים במבואה האגדית של הבארבי, חלקם נשענים על מרבד עבה עשוי פוסטרים מתפוררים של זכרונות מוזיקליים יפים מהעבר, עם בירה ביד אחת ושאכטה מתוקה של חופש ביד השניה. מחזה כמעט סוריאליסטי, החלום הרטוב של שלהי השנה שעברה. שהגיענו. איך אפשר לקחת מראה כל כך טריוויאלי בימים כתיקונם כמובן מאליו בהווה? אי אפשר. אני מניח שבאירוע הבא שאקח בו חלק זה יחלחל קצת יותר, אבל הצעדה לבארבי אתמול הרגישה איפשהו כמו ללמוד ללכת מחדש. בסיסי עד כדי כך.
גילוי נאות קצת חאפרי ולא מאוד מקצועי מצדי – בהמשך להקדמה הנרגשת על האופוריה שבחזרה להופעות, ותחת הידיעה שאני עוד אמור לסקר את ההופעה, לקחתי את ההחלטה המודעת (אם כי לא אחראית בעליל) של להרשות לעצמי לחוות ערב של מוזיקה חיה אחרי תקופה כל כך ארוכה ללא, כפי שהתחשק לי באמת. משמע, כמובן: מבושם לחלוטין, מפקיד את היושרה העיתונאית שלי בידי האדרנלין ו"מה שאזכור או לא אזכור מהערב הזה". לא כתבתי לעצמי הערות ומחשבות רנדומליות מבהייה בבמה ובקושי נגעתי בטלפון כדי לתעד כמה תמונות נחוצות. באתי לספוג את הרגע ואפשר להגיד שספגתי אותו יותר מביסקוויט שמתפרק לתוך קפה. אם העלייה המטאורית של נגה ארז לימדה אותנו משהו בשנה האחרונה, זה שאם יש גיג שבו רצוי לכבות את המוח ולהתמסר לחלוטין למתרחש על הבמה פן תפספסו פרצי כישרון מהפנטים, זה בוודאי זה.
לא ברור למה חיכיתי עד כה, אבל היה זה אך טבעי שההופעה הראשונה שתחנוך את תקופת החזרה לשגרה הזו עבורי תהיה של נגה ארז. מה שקרה סביבה בחודשים האחרונים ועדיין מאוד מאוד קורה הוא לא עוד הייפ חריג שהחל לעורר אנטגוניזם אצל הייטרים על לא עוול בכפו. יש אמת בפרסום. אני יודע, כולנו כבר מאסנו ברפרנסים לבילי אייליש (אכלתי את הראס לפני חודש בדיוק על הטוויסט בעלילה במסגרת הביקורת ל-"KIDS"), אבל לא בכל יום אמנית ישראלית זוכה להופיע בתוכנית לייט נייט אמריקאית (אצל ג'ימי קימל, כחלק מהגיג הקצר והקסום עבור "סוקולנט סשנס" שעלה במלואו לפני כשבוע), או למשל בסטוריז מפרגנים באינסטגרם של זוכה גראמיז – רגע אחרי שתי הופעות מכוננות בקריירה הקצרה יחסית של ארז – שתיהן הועברו בלעדית בלייב סטרים, כוונו לעולם הגדול ועשו זאת ברמת גימור שטרם נראתה פה. מוקפת ב-24 רקדנים, עשרות מצלמות ומסכי ארט, הצליחה ארז לתרגם את החזון המופרך שלה להופעה סוחפת שהתחפשה לקליפ אחד ארוך וכל צעד בה לוטש בקפידה, אבל דווקא רגעי האנושיות הקטנים שנגלו לפתע בין הנאמברים היו אולי היפים מכולם.
ההופעה אמש בבארבי אמורה הייתה להיות האחרונה מבין שלושה ערבים רצופים, כולם כמובן סולד אאוט מלפני מיליון שנה, אבל האסון הכבד במירון בסופ"ש שעבר הביא לדחיית ההופעות של שבת וראשון (שאף הוכרז כיום אבל לאומי). בתוך כך יצא שיחידי הסגולה שהצליחו להניח יד על כרטיסים דווקא להופעה האחרונה מבין השלוש היו גם היחידים שזכו לחוות את הקאמבק המרגש של ארז לבארבי, הפעם ללא במת קורונה 360, מסיכות ושאר רסנים. כמה מבטים מסביב מגוללים בשניות את סיפור התבססות נגה ארז במיינסטרים הציוני. הקהל אקלקטי, כאילו נקלע לאותו המקום בטעות. לצד חופן היפסטרים שמלווים את ארז ואת שותפה ליצירה ולחיים אורי רוסו עוד מהימים בהם בקושי מילאו בארבי אחד, ניתן היה להבחין פתאום במאות בני נוער, אבא ובתו בת השמונה, קהל בוגר יותר של בני 40 פלוס ואפילו כמה שבוודאי זוכים ביום יום בטייטל "הדוד המביך מהחתונה", קומפלט עם ארסנל הריקודים המובנה. קיבוץ גלויות ברחוב קיבוץ גלויות.
לבארבי ארז הגיעה כמובן ללא ה-"KIDS דאנס טים", כך שמם בישראל ובתפוצות (שיצטרפו אליה לשתי ההופעות המכוננות הבאות בקריירה שלה, ב-17.6, אז תחלוק לראשונה את במת האמפי האייקונית בקיסריה עם הבלקן ביט בוקס בערב משותף של 2 הופעות בכרטיס אחד, וביום שבת, ה-19.6 לערב זהה, שלאחריהן תוכל לסמן וי על היילייט נוסף שכבשה. ההופעה בשבת כבר סולד אאוט, אבל כרטיסים לזו של חמישי ניתן עדיין להשיג כאן. אל תישנו על זה). ברור שהערך הוויזואלי של כוריאוגרפיה גרנדיוזית גבוה יותר מהסט-אפ הקלאסי של שני נגנים וגופי תאורה מהממים, אבל גם אם זה כן היה ישים בווניו כמו הבארבי, באמת שלא היה צורך בשואו כזה אתמול בכדי להרעיד את השנדליר שבמרכז החדר.
ארז, עטויה בג'קט התואם לסטיילינג שמאפיין את הקמפיין הנוכחי, עלתה לבמה לקול שאגות הקהל היישר לתוך "YOU SO DONE" והמשיכה את התנופה מיידית עם "End of the Road". הקהל המשולהב יצא מגדרו ועד מהרה לקח פיקוד על השירה בציבור מיוזמתו, ללא האכלה מיותרת בכפית מצד ארז. שלא תתבלבלו, זה לחלוטין הפך באיזשהו שלב לג'ימבורי שכולו ידיים באוויר, אבל היא לא הייתה באמת צריכה להתאמץ בכדי להפעיל אותם, הם כבר באו חמים מהבית. ארז ההמומה, מתקשה להסתגל למציאות שבה היא הדבר הגדול הנוכחי, ניסתה להודות כמעט במבוכה לנוכחים ופלטה כמה חיוכים שחשפו את כל מנעד הרגשות שהציף אותה ברגע שכזה. "Cipi" שכבר הפך ללהיט גלגל"צ מן המניין ו-"Story", שגם הכניס לעניינים את רוסו, סגרו פתיחה מושלמת עם ארבעה קראוד פליזרים. עוד הרבה לפני שארז עסקה בעיקר בריצוי קהל על שלל גווניו, היא ידעה לנפנף היטב בפלואו המושלם והכל כך טבעי שלה, וההמשך עם הקאבר המשוגע ל-"Black Friday" של קנדריק לאמר הזכיר עד כמה היא יכולה לרפרפ להכל את הצורה. גם ברגעים כאלה, כשמרבית הנוכחים בקהל צורכים בעיקר את להיטי האלבום האחרון ולא בהכרח מודעים למה הם שומעים כרגע, הם בולעים כל ביט וכל וורס בשקיקה, מהופנטים מתצוגת התכלית של בחורה אחת.
רגע דרמטי נרשם כשבמהלך ביצוע רותח ל-"Fire Kites" עצרה לפתע ארז את המוזיקה בכדי לוודא שהכל בסדר במרכז הרחבה, אחרי שאחד ממעריציה הצעירים קרס לנגד עיניה (ככל הנראה בשל הדוחק, מעדויות של חברים נוספים שנכחו בקהל), מה שעורר כמעט מיידית טריגר של טראומה לאסון במירון. לשמחת כולם, הצעיר קיבל טיפול והתאושש, מה שעצר את ההופעה לכמה דקות אמנם, אבל כולנו זכינו בביצוע מחודש פרום דה טופ. רגע שיא נוסף כלל את הבאנגר "Bad Habits", עוד קטע שמדבר בעיקר לעכברי נגה ארז, אבל הצליח לסחוף את כולם לקרחנה מיוזעת כשארז ירדה במהלכו לקהל ויירתה לכל הכיוונים "I'm no one, but who the fuck are you?". מצטנעת סך הכל. "VIEWS" כבר החזיר את הקהל לתלם המוכר והאלים פחות, וסגירה הולמת עם "KIDS", שיר הנושא של האלבום, חתמה את חלקו הראשון של ההופעה.
עם השיבה להדרן שהחל ב-"NO news on TV", מכונת התופים קרסה לרגע בתוך שניות, מה שהוציא מארז את המשפט "זה לא יכל להיות מושלם, כמו כל דבר אחר בחיים", רגע לפני שנפרדה מהקהל עם "Dance While You Shoot". אתם זוכרים אותו, הלהיט האיזוטרי ההוא שקנה את עולמה ושם אותה על המפה עם שיר הנושא לפרסומת של אפל מיוזיק. האירוניה. שום דבר בחיים איננו מושלם, ברור, אבל ספרי לי עוד על איך זה מרגיש להגשים סוג של אקזיט מוזיקלי (מוצדק, בטח שמוצדק).
אפילו לא שעה שלמה ארכה ההופעה, קצת יותר מחמישים דקות (כולל ההפוגה הקלה לזמן פציעות), אבל אני בספק אם תמצאו ולו בנאדם אחד שיצא מהבארבי אמש שחש מרומה ומרגיש שלא קיבל את התמורה לכספו. כן, אפשר היה אולי לרפד את הסט-ליסט בשניים-שלושה קטעים נוספים לטובת הופעה ארוכה קצת יותר, אבל לא תשמעו פה תלונות. נגה ארז (יחד עם רוסו, כהרגלו בקודש, ורן יעקובוביץ' המתופף המצוין) עשתה למשך כמעט שעה כל העולה על רוחה עם בארבי מתפקע בבובות אדם ששאבו כל מה שרק היה לה לתת, רגע לפני שהיא בורחת לבמות הגדולות בעולם, ואיזה פאקינג כיף שזה היה. אם הייתם אמורים להגיע לאחת משתי ההופעות שנדחו, אל תוותרו על המועד החדש שייקבע. מתישהו תוכלו לספר לילדים שלכם שהייתם שם כשזה התפוצץ.