כולם היו ילדיה: יש אותה. היא ענקית. תאלצו להתרגל לזה
האם זה כבר לא "קול" לפרגן לנגה ארז בשלב זה מבלי להרגיש שעלינו על רכבת ההייפ? גם אם קשה לכם עם ההצהרות הבומבסטיות ברשת, יש לנו הסבר מושכל מדוע היא כנראה בדרכה להפוך לייצוא המוזיקלי הכי גדול שלנו. זה גם קשור לחברה טובה שלה שאתם מכירים
מאז שיצא לפני קצת פחות משבועיים, מה לא נכתב על "KIDS", אלבום האולפן השני של נגה ארז. "אלבום הפופ הטוב של השנה בעולם", "תאמינו להייפ" ו-"נוצר בתל אביב אבל נשמע לא מכאן". הן רק חלק מכותרות משתפכות ואמיתיות לגמרי מתוך כמה מהאתרים הגדולים בארץ. כולן, אולי למעט הראשונה (עצרו את הסוסים, כולה נכנסנו לאפריל ולא נתיימר להספיד מראש ריליסים עתידיים), גם פוגעות בול בפוני, ליטרלי. את הקטעים המדהימים באמת שבאלבום, שיחררו ארז ורוסו (אורי רוסו, שותפה להכל) כבר בסינגלים הראשונים, כיאה להיותם סינגלים, אבל גם היצירה השלמה התגלתה כהברקה.
כן, זה אולי לא משהו חסר תקדים שטרם שמעתם בעבר – הרי "Fire Kites" הכי נשמע כמו המנון המחאה הציני ש-M.I.A לעולם לא תקדיש לישראל; "Story" לגמרי מרגיש כמו סיפור הלקוח היישר מהפלייבוק של דיימון אלברן והגורילז; הבחירה בשימוש בביטוי "טיק טוק" בפזמון של "NO news on TV" היא לא מקרית בשום צורה, ואין שום מפלט מלהזכיר שוב את בילי אייליש, דווקא עכשיו בתקופת שיא העניין סביבה, הרבה תודות לדוקו יוצא הדופן על חייה בשנים האחרונות (שגם כתבתי עליו בהרחבה במדור האינדי של טיים אאוט).
הדיבור החריג אודות ארז כבר הביא לתנועת ה"הצילו אני לא מבין את הבאזז סביב נגה ארז האם אני פגום" באינטרנטים, שהיו מי שלא היססו להצטרף אליה על תקן פתיתי שלג ייחודיים. עם הפקה מהודקת שמדיפה ניחוח של חו"ל בימים בהם חו"ל מרגיש רחוק מתמיד, קליפים בתקציבים שלא רואים פה מדי יום (או בכלל), אג'נדה שלא מנסה להתנער לרגע מהזהות הישראלית (בניגוד לכמה אמנים מפה שניסו את מזלם מעבר לים), פלואו שלא היה מבייש את באסטה ריימס וטונות של סוואג+סחוג, אפשר ורצוי לקרוא לילד בשמו – יש לנו אלטרנטיבה משלנו לאייליש. ולכל מה שחם ורלוונטי, כלומר.
אין פה ניסיון לטשטש את הדמיון בין השתיים ולשם בדיוק כיוונו ארז ורוסו, בין אם ברגעי רוח שטות המפוזרים באלבום (חלקם בעברית, כמו "רוסו, לא אכלת ארוחת בוקר לארוחת בוקר", שמזכיר את האינטרו הרנדומלי שבילי ואחיה פיניאס השחילו ל-"Bad Guy" בפתיחת האלבום, בו היא מדברת על הוצאת הגשר מהשיניים, סתם כי זה היה נראה להם מגוחך); בדרופ המלודרמטי ב-"YOU SO DONE" שמרגיש כאילו נשדד מתיקיה סמויה במחשב של פיניאס, ובמיוחד ברגע שסוגר את האלבום, "Switch Me Off", שכבר לחלוטין נשמע כמו אחת מהבלדות של אייליש. הכי קל יהיה לטעון לחוסר מקוריות, אבל לאלה מכם שעקבו אחר תקציר העלילה במסע המטורף הזה של נגה ארז לתוך בניית מעמדה ככוכבת בינלאומית – זה בטח לא סוד כמוס שמשפחת או'קונל (או אייליש, עבורכם) מעריצים של נגה ארז. לא רק שפיניאס העלה סטורי בו הוא מכתיר את "KIDS" לאחד האלבומים הכי טובים שהוא שמע בחיים שלו, בילי ואביה, היפסטר מדהים שכמותו, עוד הרימו לאללה לארז ורוסו בשנה שעברה בפודקאסט של השניים על הקטע המשותף עם אקו, "Chin Chin", והמוח התפוצץ.
אם מסדרים נכון את הטיימליין ונשענים על זה שבמשפחת או'קונל כבר עוקבים במשך שנים אחר ארז, זה לא יהיה מופרך להגיד שאורי רוסו הוא למעשה פיניאס הישראלי, ושהרבה בזכות אלבומה הקודם של ארז מ-2017, "Off the Radar", זה שגם הנחית עבורה את שיר הנושא לפרסומת של אפל מיוזיק – הסאונד של בילי אייליש התעצב לכדי זה שאתם מכירים היום. קחו רגע לעבד את הנתון האבסורדי הזה. איך הייתה אומרת אופירוש, מה ששל בילי שלה, אבל לגמרי מגיע חלק מהקרדיט לצמד ארז את רוסו.
אין פה עניין של מי הרים ממי ומי קדמה למי (ארז קדמה לאייליש, אבל למה להתקטנן), כי בסוף היום יוצא שכולם מסבנים זה לזה את הגב ומדובר בווין-ווין קלאסי שהצליח למנף את כל הצדדים, אפילו אם המחשבה שנגה ארז מושפעת מהמקום והסטייל אליו לקחה בילי אייליש את הסאונד שלה עצמה הוא מיינדפאק רציני. המטא של המטא. ההשראה ההדדית הזו ששאבו האחת מהשניה (כמו גם פיניאס ורוסו זה מזה), כזו שלא חוששת מההשוואות המתבקשות ואף מברכת אותן, היא צורת הפירגון הכי חמודה שעוד נותרה בעולם המוזיקה. אל תופתעו אם הטור ההוא בארה"ב שארז נאלצה לבטל בשנה שעברה בעקבות הקורונה יחזור בריבית, כחימום לטור הבא של אייליש.
נגה ארז גרמה לניסוי האינטרנטי שלה להיראות כמו קליפ אחד ארוך ומרהיב
אגב פרגון, אז מעבר לסטורי המדובר ששיתף פיניאס, הוא, אביו ואפילו חברה של בילי (שזה בערך כל הגאנג למעט האמא ואייליש עצמה) העלו סטוריז שתיעדו את ההתכנסות המשפחתית הנרגשת לצפייה באירוע הלייב סטרים שליווה את צאת האלבום: יום אחר יום, שתי הופעות חד פעמיות וזהות אך שונות (האחת יועדה לאזור הזמן האירופי, השנייה לאמריקה). החזון האמנותי הציג ערימת רקדנים שהתפזרו לכל עבר בכוריאוגרפיה מסונכרנת לשלמות משל היו יחידת דגלנים בטקס הדלקות המשואות בהר הרצל, חלל אפל ורחב ידיים שהוסב לחוויה אור-קולית שהופקה, בוימה וצולמה בסטנדרטים בינלאומיים (ובהתאם זכתה לחסות מסחרית של ענקית הבנקים האמריקאית Capital One ושל Vans), וצוות של עשרות מקצוענים שעמלו במשך חודשים על קצת פחות מ-50 דקות מהפנטות של כישרון כמעט מרגיז לצפייה (של כל הצדדים שלקחו חלק באירוע הזה). נגה ארז גרמה לניסוי האינטרנטי שלה להיראות כמו קליפ אחד ארוך ומרהיב, עם הפוגות קצרצרות לאוויר בין השירים, שכללו גם מחיאות כפיים אותנטיות מצד הרקדנים והצוות. הם אמנם באו לעבוד קשה, אבל לגמרי תפקדו כקהל חלופי שהתמוגג מהנאמברים. ההופעה המינימליסטית הכי לא מינימליסטית שתראו.
"People buy views, I know it's old news, but I got bad news for everybody", שר רוסו בפזמון של "VIEWS", אחד מלהיטי השנה שעברה. אחרי צפייה בשתי ההופעות לא נותר אלא להסיק שהחדשות הרעות הן למי שהשכיל לפספס ולא רכש את האופציה לצפות. לכאורה, לא היה שם הרבה למעט מסך עצום אחד בקצה החדר, העמדת "במה" שכללה את רוסו בצידו השמאלי של המסך על שלל אינסטרומנטיו, איתמר לובשטיין על התופים בצידו השני של המסך (סט-אפ זהה לזה של אייליש בהופעה. שוב, מקריות אין פה. חינניות יש דווקא מלא), ועשרות מצלמות שונות ומשונות שניפקו חווית צפייה יוצאת דופן ומכל זווית אפשרית הידועה לאדם. החל ממצלמת דולי על מסלול שהייתה הבסיס לאחד מרגעי השיא של ההופעה, כשארז התיישבה למרגלותיה והחלה להקיף איתה את האולפן במהירות שגברה ככל שהתקדם השיר (במהלך הביצוע ל-"Switch Me Off" היקר לליבה), ועד למצלמת רחף שהשתלשלה מהתקרה ונודנדה לכל עבר ב-"YOU SO DONE".
שתי ההופעות התחילו בספירה לאחור ובדברי פתיחה של ארז הנרגשת שאשכרה ביצעה את אותו המופע פעמיים, בבגדים שונים. היא חזרה שוב ושוב על כך שהם עשו הכל על מנת להביא לנו את השואו הכי טוב בעולם, ודבריה לא הותירו מקום לספקות – הכל במכונה המשומנת הזו עומד להיות מהונדס לעילא, עם מעט מאוד מקום לאילתור. כשזה כבר קרה, אז קשה היה שלא לחייך מאוזן לאוזן. רגע לפני סוף ההופעה, מיד לאחר הביצוע ל-"Dance While You Shoot" שהביא לה את התהילה בפרסומת ההיא, רוסו לחש לה "יש אותנו". ארז, שלא שמעה תחילה מה מולמל לעברה, ענתה לו ב"יש אותנו בענק", שלווה בצחקוק שכולו אנחת רווחה. בקיץ הקרוב ארז ורוסו כבר חוזרים להופיע על במות הפסטיבלים (ביניהם אאוטסייד לנדס בסאן פרנסיסקו לצד שמות ענק כמו הסטרוקס, טיים אימפלה וטיילר, דה קריאייטור), ומי יודע אם הדרך המשוגעת הזו תעבור באיזו מועמדות לגראמי, מוסד ששדדו עד תום אייליש ופיניאס בשנתיים האחרונות. וואלה, יש אותם בענק.