אינהיילר

סיכום פברואר באינדי מוקדש לכל גיבורות הגיטרה (והפופ) שאהבנו

מדור האינדי החדש שלנו מתווך לכם את כל מה שחדש ולוהט ישירות לאוזן. והפעם: צ'רי גלייזר, וולף אליס ואיך אפשר בלי מלה על בילי אייליש. פה ושם התייחסנו גם לגברים

צ'רי גלייזר.
צ'רי גלייזר.
4 במרץ 2021

פברואר הוא אמנם החודש הקצר בשנה, אבל דווקא בתקופה אמורפית שכזו הוא היה ממזרי במיוחד וננעל בעוד מפגן ריליסים מרשים ומשמח ושלל הכרזות שהצליחו לרכך במעט את שברון הלב מהפרידה מדאפט פאנק. חמושים במיטב הדיסטורשנים והסינתים, הנה כמה מהקטעים שעשו לי כיף גדול בחודש שחלף. אחרי כולם, כרגיל, גם תוכלו לעקוב בפלייליסט 2021 בספוטיפיי שמתעדכן באופן רציף, לפחות עד שאתחרש באופן מוחלט. ויש גם כמה מילים על סרט דוקו יוצא דופן אחד שעלה בשבוע האחרון וזוכה לכל ההייפ המוצדק שבעולם, כי אי אפשר שלא. קבלו את "אינהיילר" // סיכום פברואר (רועש במיוחד):

Manchester Orchestra // Bed Head


על אולי הלהקה-הכי-טובה-בעולם-נכון-להיום, מנצ'סטר אורקסטרה, כתבתי בעקיפין בטור הקודם שריכז מספר המלצות מתחילת השנה, וכמה ימים מאוחר יותר הם העלו ליוטיוב את סרט ההופעה של אלבומם המופתי מ-2017, "A Black Mile to the Surface", שבו הם מבצעים אותו בשלמותו ומושלמותו. כל הרגשות שבעולם דחוסים לתוך כמעט שעה אחת שהופכת את הבטן מערגה ליום המתקרב שבו נזכה ללייבים אמיתיים ולא רק דרך מסך, אבל ההופעה האדירה הזו בכלל שימשה בעיקרה כהעברת הלפיד מאלבום אחד לשני, וכללה גם הכרזה על אלבומם החדש "The Million Masks of God" שיעשה את דרכו לעבר זרועותיי הפתוחות כבר בסוף אפריל.

הסינגל הראשון מתוכו הספיק להצטרף אלינו בינתיים, וברור שגם הצליח להתעלות על כל ציפיה אסטרונומית שכבר היתה לי מהם. תראו, אני לא אוהב להשתמש בהצהרות יומרניות כמו "שיר השנה", בטח כשחלפו רק חודשיים מתחילתה ומי יודע כמה כאלה בפוטנציה גם יכיל האלבום החדש, אבל אני די משוכנע שהאזנתי לו בכמות לא סבירה של פעמים מרגע יציאתו, הרבה יותר מכל קטע אחר מתחילת השנה. הוא נפתח בסערה אדג'ית ומנוכרת שנשמרת לכל אורכו (תחשבו טרנט רזנור משחרר אגרסיות על מכונת תופים), ועם זאת עוטף את הלב והנפש במלא חום, כי סולן הלהקה אנדי האל פשוט לא מכיר אחרת. ויש גם C פארט לפנתיאון, אלא מה. הקליפ המרגש שמלווה אותו אגב, הגיע בסנכרון כמעט מושלם עם עליית הדוקו על סיסיל הוטל בנטפליקס. רוחות רפאים זה השיט עכשיו, מסתבר.

The Horrors // Lout


הזוועות, כיאה לשמם, תמיד היו עוף קצת מוזר. הרבה אפלים, קצת מלחיצים. בקטע טוב. זה חלק מהסקס אפיל שמלווה מיומה הראשון את הלהקה של פאריס בדוואן (יש היגידו ג'וליאן קזבלנקס גרסת החושך, חיצונית ומנטלית), אבל הסינגל החדש שמתפקד כשיר הנושא מתוך אי.פי מתקרב הוא כבר חרבו-דרבו על מלא ומסוג הקטעים ששווה לצרף אליהם דיסקליימר לפני לחיצה על פליי. לאורך הקריירה ההורורז טיילו בין ז'אנרים, אבל הקפידו לשמור סגנונית על ריחוק חברתי מהגראז' פאנק שאפיין את אלבומם הראשון. דווקא אחרי "V", אולי אלבומם הקומוניקטיבי ביותר מ-2017, מגיעה בעיטת האינדסטריאל חסרת הרחמים הזו לתוך הפרצוף ומפוצצת לי את המוח. זה אמנם מזכיר רגעים חסרי רסן מראשית הדרך, אבל זה יותר אגרסיבי וגולמי מאי פעם. אם כבר ברזנור עסקינן ועד כמה הוא עלול להיות גאה במנצ'סטר אורקסטרה, אז "Lout" כבר לגמרי מרגיש כמו קטע שנוצר בצלמו.

Kings of Leon // Echoing


ישנה מערכת יחסים סבוכה ביני לבין האחים פולוול, הלא הם ארבעת חברי קינגס אוף ליאון. אני מגרד את הראש ומנסה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שפירגנתי להם במדיה ציבורית כלשהי כבר למעלה מעשור. אחרי שהצליחו להחליק באלגנטיות לתוך המיינסטרים עם האלבום המוצלח האחרון שהקליטו, "Only by the Night" (הרבה תודות לקלאסיקות מודרניות כמו "Sex on Fire" או "Use Somebody", הם לקו בתסמונת קולדפליי והפכו מאז להישמע כמו פרודיה פופית על עצמם. מפה לשם, מסתמן שנדרשה תקופת קורונה של ניצוצות יצירתיים שתחזיר אותם לתלם, כשהאחים שבו לאולפן והוציאו את מקבץ השירים הכי טובים שלהם מזה עשור שלם של קקופוניה (יתכן שאני קצת מגזים איתם, אבל זה הכל מאהבה. באמת שכבר הרמתי ידיים והשלמתי עם הסטטוס קוו המבאס). זה התחיל בסינגל המעולה "The Bandit" שיצא בתחילת השנה יחד עם קטע מוצלח נוסף מתוך האלבום המתקרב, והמשיך עם "Echoing", שכשמו כן הוא, מרגיש כאילו הוקלט בבוידעם. זה חלק מהקסם.

Mogwai // Ritchie Sacramento


מכשפי הגיטרות הסקוטיים חזרו עם אלבום חדש שכהרגלם בקודש, מורכב רובו ככולו מקטעים אינסטרומנטליים שמפלחים את הלב (כמו זה, או למשל זה), ומהקטע העצום הזה שיצא כבר בתחילת השנה, אבל איכשהו הושמט בסלופיות מהטור הקודם. מה אגיד, תמיד הייתי סאקר של קטעי השירה המועטים של מוגוואי, וריצ'י סקרמנטו שלהם הוא היילייט אפי עסיסי במיוחד.

Cherry Glazerr // Big Bang


אגב חולשות, אז לאורך כל חיי חוויתי חולשות מפוארות כאלה ואחרות לרוק צ'יקס חמושות בגיטרה שניצבות בקדמת הרכבים. קלמנטיין קריבי, סולנית צ'רי גלייזר, היא לחלוטין קראש שכזה. החזות הנערית של מלצרית בפורט סעיד עלולה לתעתע, שכן היא אחראית במו קולה המתקתק על המנוני אינדי פופ/רוק סוחפים עם טוויסט מלנכולי וריפים שמתפוצצים כמו המפץ הגדול בכבודו. על הדרך תנו סיבוב גם לסינגל הקודם "Rabbit Hole", שנפתח עם סימפול גרובי וממשיך לתוך מחילת ארנב קצבית של סינת' ופזמון מדבק יותר מהלוויה המונית לראש ישיבה רנדומלי בניגוד להנחיות.

Wolf Alice // The Last Man on Earth


גם בקדמת וולף אליס האדירים ניצבת רוקרית בחסד העונה לשם אלי רוזוול, וגם עליה היה לי קראש מאסיבי, כמו על כל הלהקה. הוא הספיק לדעוך קצת בשנים האחרונות, כי במקום לעבוד על מוזיקה חדשה הם היו נורא עסוקים בלהסביר עד כמה האירוויזיון שנערך בתל אביב לפני כשנתיים הוא יריקה בפרצוף לתנועת ה-BDS שבה התברר שהם תומכים. אני לרוב לא נותן לדעות חשוכות וחרמות מקום להשפיע על המוזיקה שאני צורך, אבל הטרחנות הזו מעיקה. כך או כך, בשבוע שעבר הם סוף סוף חזרו להתעסק בעיקר כששיחררו סינגל חדש לראשונה מזה כשלוש שנים, והוא נבנה יפה יפה עד הקליימקס. הייתי מחרים אותם בחזרה, אבל לא בא לי.

Black Honey // Disinfect


אני בטח לא הולך להרוס את הרצף הזה של סולניות מגניבות עכשיו. הרביעיה הבריטית בראשות איזי בי. פיליפס (שהדמיון הפיזי בינה לבין אלי רוזוול הנ"ל יכול לבלבל) חוזרת לקראת אלבום שני מבטיח עם מלא דלק במטען, ומסתמן שמתחשק להם להדליק סיגריה בקרבת מקום ולראות מה קורה. "Written & Directed" שיוצא בעוד כשבועיים איפשהו מרגיש (לפחות על סמך התמה הכללית) כמו אלבום מחווה לטרנטינו, בין אם זה בטייטל, דרך הקאבר והגרפיקות ועד לפסקול המוזיקלי עצמו. הקטע הזה נכתב בכלל לפני למעלה משנה והסתנכרן בקוסמיות מדכאת עם תלאות הכדור. היא אמרה עליו שעבורה "הוא כמו לצפות באוטובוס בית ספר עולה באש", אז כמובן שגם הוידאו האפוקליפטי שמלווה אותו בוער בהתאם. שימו אלכוג'ל ורוצו על זה.

SG Lewis // Time (feat. Rhye)


קצת ברייק לקראת סיום מכל הניסורים לטובת הרמות, בכל זאת. המפיק הבריטי הצעיר (26 סך הכל) הוא דיבור חם כבר תקופה, אבל בעיקר באוזני יודעי דבר ויש מצב שחמק לכם מתחת לרדאר. אחרי חמישה אי.פיז בשנים האחרונות, לואיס שיחרר סוף סוף לאחרונה את אלבום האולפן המלא הראשון שלו "times", אחרי שטיפטף באיטיות סינגלים מתוכו בשנה שחלפה. הקטע הזה עם ריי יצא כבר בדצמבר, אבל הוא יריית הפתיחה הסימבולית ל-40 דקות של כיף דיסקו-האוסי לא מחייב, בלי רגעים מתים או מיותרים מדי. אחרי הבשורה העגומה על פירוקם של צמד הרובוטים (ויש גם מתכון לספגטי מקליפ נוסטלגי, אם פספסתם), אפשר להתעודד מקיומו של שד מוכשר כמו לואיס שמארח כבר עכשיו שמות כמו נייל רודג'רס (שהיה גם משת"פ אגדי עם דאפט פאנק בעצמו), רובין וצ'אנל טרס, שהוא הדוד הכי מגניב בשטח כרגע ובטח אכתוב עליו כאן בקרוב.

ומלה (או מעט יותר) על הדוקו על בילי אייליש (כי אי אפשר בלי)

אני רוצה להניח שכבר אכלו לכם את הראש על זה מכל כיוון עד כה, אבל גם אם לא, בוודאי לפחות שמעתם על סרט הדוקו החדש על חייה של בילי אייליש, "The World's a Little Blurry" (יצא בלעדית בשירות הסטרימינג של אפל TV+ בסוף השבוע שעבר), שנע בעיקר סביב התקופה שבה היא ואחיה הקליטו את אלבומה האחרון ועד לקטרזיס בטקס הגראמיז. רבות כבר נכתב בין כותלי האינטרנטים (וגם פה) על היצירה המטלטלת הזו שביים בגאון אר.ג'יי קאטלר (באורך שעתיים ועשרים! מיינד יו), אבל כך או כך, הנה טייק נוסף בנושא, שאולי יהיה זה שיניע אתכם לצפות בפלא הזה מיידית, אם זה טרם קרה.

מיותר לציין שהוא לא למעריצים בלבד, ואין צורך בהכרח לאהוב אותה (זה יקרה לכם ממילא תוך כדי צפייה), אבל מדובר בלא פחות מאירוע תרבותי שהוא בגדר חוויה סוחטת ואמוציונלית בואכה לחלוחית בעין, אם אתם עונים על הקריטריון הבסיסי של "בני אנוש", כלומר. אם אי פעם ניסיתם לשבת לכתוב שיר; אם אי פעם מצאתם את עצמכם מקשיבים לקטע מסוים ובטוחים שהוא כאילו נוצר עבורכם בלבד; אם תהיתם איך אדם דיכאוני מצליח להתמודד עם העובדה שהחיים שלו הופכים בין רגע לנחלת הכלל – תקדישו את הזמן לזה. עזבו הכל, אם יש בכם אהבה כלשהי למוזיקה, תקדישו את הזמן לזה.

צריך לציין שכבכל דוקו, כמובן שהוא מוטה לטובת האמן (כמו בתיאור מערכת היחסים עם האקס שלה, שלמראית מצלמה ועריכה סלקטיבית עלולה להיתפס כחד צדדית ומעוררת רחמים, למשל), וברור שכל פריים עבר תחת מיליון מיקרוסקופים תאגידיים, אבל באופן כמעט מהפכני, זה מרגיש כל כך הרבה פחות סינתטי מכל דוקו מוזיקלי אחר. היא לא מנסה להסתיר את הפגמים, התקפי הטורט שלה, המעידות והפדיחות או את העול הנפשי שהיא נושאת והרצון לפגוע בעצמה. לכאורה לא שום דבר מהפכני שלא שמעתם אצל מוזיקאים גדולים אחרים, אבל הסרט של קאטלר מצליח לחטט בעצבים החשופים ביותר ולהוציא מהם סיפור מהאגדות שהיה (ועודנו) באמת.

כמה קטנות לאחרי הצפייה, כי נניח שספוילרים:

* על פניו, ישנם סיכויים שאייליש לא תזכה אפילו להגיע בכלל ל"מועדון 27" המפוקפק. אם לא יעטפו אותה בצמר גפן אז היא עלולה לייסד מועדון חדש, צעיר יותר. שלא נדע. אלוהים, תן את הכוח להורים המתוקים שלה לשמור עליה.

* אם כבר נגעתי בעניין ההורים, אז לפחות חצי מהסרט מתרחש בבית ילדותה בלוס אנג'לס, זה שהמשפחה כולה נותרה לגור בו גם הרבה אחרי שהפכה למולטי מיליונרית. בית עץ ישן, קצת מרופט, לא מאוד מתוחזק ומלא בקורי עכביש; הורים היפים ואגרנים שהאמינו בחינוך ביתי ותמיד היו שם לתת כתף, ושני ילדים שהצליחו להשתלט בטעות על עולם הפופ מחדר השינה שלהם. זה באמת בלתי נתפס. לא מדובר בתעלול הפקתי, הצניעות והחום שכבר היו קיימים בבית הזה זה משהו ששום מצלמה לא יכולה להאדיר.

* אורלנדו בלום על אמדי זה קרינג'פסט קשוח ולא נראה לי שהוא או קייטי פרי יצאו מבסוטים מדי מהצפייה. מצחיק אגב שלא היה לה מושג תחילה מי זה הברנש הזה שמגפף אותה.

* עוד משעשע וסוריאליסטי במיוחד היה לראות את כל הקוסטום מייד לואי ויטון הזה של אייליש נדחס באגביות לתוך מכונת כביסה ביתית בחצר מוזנחת.

* אם כבר בגדים, חדי העין וסוטי הפרטים הקטנים שבכם בוודאי שמו לב שאביה הוא פאנבוי של פיבי ברידג'רס. קלטתי אותו בלפחות 2 טישרטס שונות שלה. שם את ההיפי במילה היפסטר.

* תמיד תהיתי איך האמא מתמודדת עם הליריקה הכל כך שערורייתית שיש לאייליש בחלק מהשירים, בין אם הצהרות על מוות או לשמוע את הבת שלך מרמזת שהחבלות בברכיים הן מאקט אוראלי ממושך, למשל. צפייה בסרט מסדרת את זה לחלוטין והמונולוג מכמיר הלב שלה בנושא הדיכאון המובנה בבני הנוער של ימינו פשוט גורר הנהון ראש של הזדהות עמוקה.

* פיניאס, אחיה הסופר מוכשר שהפיק וכתב איתה הכל, הוא פאקינג נסיך ובא לי לחבק אותו. אפילו שהוא יוצא מדהים בסרט, מגיע לו כל הקרדיט שבעולם.

* אי אפשר ללמד בשום בית ספר לכריזמה ואומניות הבמה את כמות הכישרון שיש לאייליש באצבע הקטנה של הרגל. אלה דברים שנולדים איתם. בלתי אפשרי שלא להיות בעדה.

יא אללה, מוזיקה מקטינה אותי לכלום.