סאלח ואני: סיפור החברות יוצא הדופן של ישראלי ואריתראי

שבע וחצי שנים חלפו מאז הפעם הראשונה שנפגשנו, סאלח ואני, באמצע הלילה בתחנת דלק בדרום תל אביב. שבע וחצי שנים של חברות שהתחילה כששאלתי "איך אתה?" והוא ענה את התשובה שעדיין מהדהדת בראשי: "אם אני אתחיל לספר לך את כל הצרות שלי, אתה לא תלך מכאן עד הבוקר", וחייך.

מאז הלילה ההוא שבו נולדה החברות שלנו, עברנו המון חוויות ומשברים, יחד ולחוד, שנאספו לתוך ספר הביכורים שלי, "ניירות", שהוא מסע חוצה יבשות וגבולות אחר אותם ניירות שמאפשרים לבן אדם לחיות ולהתפרנס בכבוד במקום בו הוא חי.

פעם, עד אפריל 2014, כשהייתי רוצה להיפגש עם סאלח כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להתקשר אליו ולקבוע איתו. כמה פשוט, ככה קל. מאז שנכנס למתקן הכליאה חולות ולאחר מכן כשגורש לרואנדה, נפגשנו רק פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשהברחנו אותו את הגבול מאוסטריה לגרמניה. הפעם האחרונה הייתה שנתיים לאחר מכן, על אדמת גרמניה, ביולי 2017. מאז אנחנו מדברים רק בטלפון.

השבוע סאלח קיבל בדואר את הספר. הוא מיהר לשלוח לי תמונה שלו מחזיק אותו עם החיוך המפורסם שמשתלט לו על כל הפנים. יומיים אחר כך, כשדיברנו בטלפון, הוא אמר: "סיימתי אותו ביום אחד, עכשיו אני קורא עוד פעם, כי יש כמה דברים שלא הבנתי עד הסוף". התפקענו מצחוק.

ניר סננס (צילום: שלומי יוסף)

האמנת שדבר כזה יכול לקרות? אתה אריתראי שחי בגרמניה ועכשיו סיפור החיים שלך יוצא בספר בישראל בעברית?
"מי יכול לחשוב על כזה דבר? אפילו עכשיו כשאתה אומר את זה ככה, זה נשמע עוד יותר משוגע. אחרי שקראתי את הספר הבנתי – יש הרבה דברים שהפסקתי לחשוב עליהם, דברים ששכחתי מהם פתאום חזרו אליי. אנשים שהכרתי, מקומות שעברתי בהם, כל מיני דברים שעשיתי. אתה יודע איך אומרים – החיים חזקים מכל, והבן אדם עובר דברים קשים והוא רוצה שהזמן יעצור אבל זה לא ככה".

תן דוגמה לדבר מהספר ששכחת.
"הרבה זמן לא חשבתי על הכלא בטורקיה ועל כל הטיפוסים המפחידים שהיו שם מדאע"ש. פתאום כשקראתי בספר שוב הצלחתי לזכור את הפרצופים שלהם ואת הריח הנורא שהיה שם בתאים. מיד סגרתי את הספר ויצאתי לעשן סיגריה בחלון".

היית בהרבה מדינות בעולם, חיית באפריקה, בישראל ובאירופה. אנשים זה אנשים, בכל העולם אותו דבר.
"אני אגיד לך את האמת, לא בגלל שאתה ישראלי או משהו כזה – אין על מדינת ישראל בכל העולם. עברתי בהרבה מדינות וראיתי את המקומות, את התרבות של האנשים, ואני יכול להגיד לך שרק במדינת ישראל הרגשתי בבית. הפוליטיקה היא סיפור אחר, זה לא נחשב בשבילי. מדינת ישראל היא מקום שאני אוהב וגם את הישראלים. פה אני עדיין לא מצליח לישון טוב בלילה, כאילו הלב מסרב לקבל את המקום, אבל הראש מכריח אותו. כשהגעתי לגרמניה היו לי תלתלים, עכשיו אני עם קרחת ושערות לבנות".

"הפוליטיקה בישראל היא סיפור אחר, זה לא נחשב בשבילי. מדינת ישראל היא מקום שאני אוהב וגם את הישראלים. בגרמניה אני עדיין לא מצליח לישון טוב בלילה"

מה ההבדל בין גרמניה לישראל? הרי בכל המקומות אנשים הולכים לעבודה וחוזרים הביתה.
"זה נכון מה שאתה אומר, אבל השאלה היא איך הם מרגישים כשהם בדרך ברכבת, איך היחסים שלהם בעבודה או עם האנשים שגרים איתם בשכונה. אני כבר לא מדבר על גזענות, אני מדבר על ההתנהגות של האנשים ביניהם, בלי קשר לפליטים. הישראלים יודעים את המשמעות של החיים, אוהבים לאכול, לצחוק ולהרגיש את החיים. בישראל הייתי יכול לצאת בערב מהבית לעשות סיבוב, פעם הייתי מוצא שטר של 20 ש"ח, פעם 50 ש"ח לפעמים איזה מטבע. אתה יודע, אנשים חיים, יש תנועה. פה בגרמניה אני הולך כבר ארבע שנים ברגל כל יום כל היום ולא מצאתי אפילו אירו אחד. תחשוב לבד מה זה אומר".

בכל זאת, בגרמניה הכירו בך כפליט, בישראל לא.
"זה נכון, ועל זה אני אומר תודה רבה, אבל אני גם לא תמים לחשוב שעשו את זה מרחמנות על האנשים. אין ממשלה בכל העולם שיש בה רחמים. אני מצטער לאכזב אותך, הכל זה פוליטיקה. תמיד יש להם אינטרסים שאתה אפילו לא תדמיין אותם. ככה אני מרגיש".

מה הדבר שאתה הכי מתגעגע אליו בישראל?
"זאת שאלה טובה. אני מתגעגע לאוכל של ישראל, לחומוס, לקפה. מתגעגע לרחובות של דרום תל אביב. מתגעגע לנווה שאנן, לחוף הים, לאוויר של ישראל. זה משהו מיוחד, אבל באמת שאני מתגעגע הכי הרבה לאנשים ולחברים שהכרתי".

עטיפת הספר "ניירות"

לא מקום לחלשים

כמה חודשים אחרי שהכרנו, סאלח ואני, אשתו הייתה צריכה לעזוב את ישראל. אישור העבודה שלה נגמר ולאחר שהקשיש האחרון שטיפלה בו נפטר, במשרד הפנים לא הסכימו להאריך אותו. היא נאלצה לחזור לסרי לנקה עם בנם הבכור שהיה בן שנה, בעודה בהיריון בחודש חמישי.

חמש שנים יעברו עד הפעם הבאה שהם ייפגשו בשדה התעופה במינכן, הפעם שבו יראה לראשונה את בנו השני. "זה היה רגע מיוחד מאוד בחיים שלי", אומר סאלח. "כמו שנולד לך ילד, אפילו יותר חזק מזה. הרגשתי שאני בעצמי נולדתי מחדש. אחרי כל הדברים שעברתי, לא יכולתי להאמין שהרגע הזה יקרה במציאות".

"כשאני ולונה רוצים שהילדים לא יבינו, אנחנו מדברים בעברית והם מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח"

בחודש האחרון סאלח התחיל לעבוד במאפייה, הוא אורז את הלחמים שיוצאים מהתנור ומסדר את ההזמנות בארגזים. הוא לא היה מתקבל לעבודה אלמלא היה מדבר, קורא וכותב בגרמנית. בכלל, במשך כל השנים והמסעות שהוא עובר, היכולת שלו ללמוד שפות ובעזרתן ליצור קשרים עם אנשים מצילה אותו פעם אחרי פעם.

אתה יכול להסביר לי את העניין עם השפות? איך אתה עושה את זה?
"עבדתי קשה מאוד בשביל זה. השפה הגרמנית קשה ומסובכת מאוד, אבל במשך כל השנים במחנות הפליטים לא ויתרתי לעצמי והלכתי לשיעורים. לא משנה אם זה היה חורף או אם הייתי רעב, תמיד הלכתי. בהתחלה היו 20 תלמידים בשיעור, הייתי השחור היחיד, כל השאר היו מסוריה, מטורקיה, מאלבניה. בישראל למדתי את השפה העברית מדיבורים עם אנשים, ואת האותיות – מהעיתון. אין ברירה כפרה, כדי שבן אדם יוכל להבין את המקום שהוא חי בו, בשביל ליצור קשרים עם אנשים, הוא חייב לדבר את השפה שלהם".

באיזו שפה אתם מדברים בבית?
"זו שאלה טובה. הילדים מדברים גרמנית חבל על הזמן, אבל עם אימא שלהם הם עדיין מדברים בהינדית. אני מדבר איתם גם בטגרינית ולפעמים קצת בערבית. אבל באמת – כשאני ולונה רוצים שהם לא יבינו, אנחנו מדברים בעברית והם מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח".

לו היית יכול להגיד משהו לאנשים שנמצאים עכשיו במצב שאתה היית, בלי ניירות ובלי מקום לחיות, מה היית אומר?
"תשמע, זה קשה מאוד. העולם שאנחנו חיים בו עכשיו הוא לא מקום טוב לחלשים, אבל בכל זאת הרצון של הבן אדם לחיות חזק מכל. מה שאני יכול להגיד הוא שצריך להאמין באנשים, זה הדבר הכי חשוב. רוב האנשים שאני פגשתי בחיים שלי הם אנשים טובים, הם אלו שהצילו אותי, שנתנו לי את החיים מחדש. גם כשקראתי בספר שמתי לב שיש מצד אחד סיפורים קשים מאוד ומצד שני סיפורים על אנשים שעוזרים זה לזה. אני מאמין שהלב של הבן אדם הוא טוב, של כל האנשים".

← "ניירות", ניר סננס וסאלח אבו מוסא, 80 ש"ח